היא פשוט עמדה שם, מסתכלת על מיליוני האנשים שעומדים מולה. לכל
אחד מהם חיים משלו, אבל הם רק עומדים שם וקוראים בשמה. וכל מה
שהם רוצים באותו הרגע זה שהיא. רק היא. תעשה את מה שהיא עושה
הכי טוב בעולם. לשיר.
היא נענית לבקשתם. פותחת את פיה וצלילי המילים המתקתקות יוצאים
משם, לאט-לאט , ועושים את דרכם לאוזניהם של האנשים מולה. באותם
הרגעים היא מרגישה את האורות הבוהקים והצבעוניים מלטפים בחום
את גופה, מקצות הרגלים שלה ועד לשערה האחרונה על ראשה.
והיא כאילו כבר לא שם, היא עומדת מעל כולם ורואה את כל מה
שקורה. היא רואה את חלומה הגדול ביותר מתגשם. פרט אחרי פרט.
היא זכרה. הכול. כל פנים שהסתכלו עליה בהערצה מהשורה הראשונה.
היא זכרה את המסלול של כל אחד מן האורות הבוהקים על הבמה. היא
זכרה,כאילו זה היה אמיתי.
לא. זה לא היה אמיתי. חשבה בעודה יושבת בכיסאה מול ספר הלימוד
המוזנח על שולחנה ומסתכלת דרך החלון על השמיים הכחולים.
מתעלמת. מהכל.
זה לא היה אמיתי. |