רגליי מכווצות בכיסא, נוגעות לא נוגעות במושב שממול. אמנם טיסה
קצרה יחסית, אבל תמיד היתה בי מין תחושת אי נוחות בתוך הצפיפות
הזו. תמיד מרגישה גדולה מדי, צפופה מדי בכסאי. מביטה בקנאה
בבחורות הקטנות האלו, מתמתחות בכיסאותיהן. שבריריות כמעט.
ניסיתי לחזור ולקרוא את מארקס שאותו נתנה לי לוסי לפני הטיסה
"הוא רק כוח הוא ייתן לך. את תראי". מחשבותיי נעו ללא הרף עד
לנחיתה הרכה.
אדמת ספרד.

התנועה צריכה לנוע סביב פרק כף היד, כך שתיווצר תנועה סיבובית
אך עצורה. שילוב נכון של השניים ייצור תנועה ארוכה. מתוחה.
משדרת רכות וכוח בו זמנית.
ההתרשמות הראשונה של מריה-לואיסה ממני היתה הכעס שבתנועותיי.
אני זוכרת את ידיה הכבדות נחות על מותניי ושפתיה נעו, הוגות
עברית לא עברית "כמה כעס בתנועה שלך, אתה כמו... כמו שרה את
הקאנטה חונדו." אחרי שעיני נעו בחוסר הבנה מנסות לפענח את
ההערה, היא הוסיפה "לא רע" וחלפה על פניי.
לקח זמן עד שלמדתי שהקאנטה חונדו הוא ה"שיר העמוק", זה המבטא
את רחשי הלב העמוקים ביותר דרך קצב של מחיאות כפיים, נקישות
עקב וקסטנייטות. קשה היה לנו,לבנות, לבטא את שמה של
מריה-לואיסה ונהגנו לקרוא לה לוסי. כינוי שתיעבה וקיבלה בליית
ברירה בפנים זועפות.
"מריה-לואיסה, היא אשה חזקה היתה, גנבה לקרלוס הרביעי את
השלטון מהיד. זה מה אמא שלי תיכננה לי, ותראו אותי עכשיו מול
חבורת פדלאות. להחזיק גב בבקשה". חייכנו מול תמורות אלו במצב
רוחה, שניה אחר כך מול תנועה מוצלחת של אחת הבנות יכלו פניה
ללבוש גווני שמחה ושביעות רצון.
לוסי ניסתה בכל כוחותיה להתערות בארץ הבלתי מפוענחת הזו עבורה.
האווירה הישראלית, הפתיחות הזו, הגסות הזו, לא התאימו למקום
שהגיעה ממנו או לאופיה. היו לה תווי פנים חזקים שהבהילו אותי
בתחילה, אך היו בהן בעיקר גאווה. פניה שחומים מעט ושיערה אסוף
תמיד בקפידה לאחור, מגולגל סביב עצמו ומוחזק בסיכות. ניסיתי
לעיתים לדמיין אותה בשעות הבוקר, עם שערה פזור וגופה רפוי.
תמונות אלו נעלמו במהרה, נהדפות לתוך לוסי זקופה, מבטה יציב
ומלא תשוקה.

הסתובבתי בעיר לפנות ערב, ברצלונה לפני שקיעה. מהלכת על הרמבלה
הארוכה, מביטה בעוברות והשבות, מהלכות באדישות בתוך בגדי
המעצבים שלהן, ממהרות באשליותיי לבתים מלאיי משפחה. חשתי עצמי,
בתחושה מוכרת, שלא במקומי. בשמלתי הקמוטה מהנסיעה הארוכה ושערי
הפזור. נחתי לבסוף על ספסל בכיכר קטלוניה, מתפעלת מהיופי
שסביבי ומודדת עצמי מול מחר. שואלת שאלות רבות מדי על מעשיי פה
ועל מעשיי פה בתוכי.

הייתי רוצה לדמיין את הערב ההוא אחרת. כמה נעים היה לחשוב
שנכנסנו לאותו אולם קטן, מלא גברים ובירות וברגע שעלו הרקדניות
על הבמה לא יכולתי להסיר עיניי מעליהן. הבאלאגן והרעש נעלמו
סביבי ויכולתי   לחוש אך ורק את קצב תנועות רגליהן ורעשן הנעים
של הקסטנייטות. הלוואי ובאמת היו חקוקים תויי פניהן בזכרוני,
פניהן הקשוחות, החזקות, הכעוסות.
לא כך היה.
מדריד הפנתה אותי בהחלט, שובה בקסמיה הרבים, בניחוחות
האינסופיים, בצבעוניות המהולה בכל. אך גם באותו בר קטן, עיניי
הסתחררו, אך לא מהן. אני זוכרת היטב את פלאסה מאיור וצריחיו
הגבוהים, את פארק בואן רטירו שבבוקר יום ראשון הגענו אליו
מוקדם לשמוע קונצרט. זיכרון המוזיקה הנפלאה באוזניי יישמר זמן
רב. אך אין אינן שם. בזכרוני.
אני יכולה לראות אותה בדמיוני הרחוק, כשהייתי עוד קטנה. הייתי
מציצה מפתח חדרי לראות מה מחזיק את אמא ערה בשעות כאלו של
הלילה. בדמיון הילדה שלי הייתי מדמיינת אותה מחוללת כשפים, או
מביטה בסרטי זוועה,אך גיליתי מהצצות חטופות שהיתה נשארת עד
השעות הקטנות של הלילה כדי לראות בערוץ לא מוכר בפעם האינסופית
את אגם הברבורים, או מפצח האגוזים, או כל דבר שהקרינו כדי למלא
שעות ריקות מרייטינג. כל דבר שהיו בו דמויות קלות רגליים שנעו
בורוד על הבמה המוקרנת.
אחרי לילות כאלו היתה מספרת לי שוב ושוב על גברת למברד
מהאקדמיה. איך תמיד אמרה לה שעם רגליים כאלה היא תהיה בלרינה,
"עדיין שמורות אצלי הנעליים" היתה חוזרת ואומרת ואני הייתי
בוהה שוב באריג הורוד המהוה, במידת הילדה, שהכיל תקוות רבות כל
כך. פניה היו מתעוותים לצורתן הטבעית בסיפורה על המעבר לארץ,
הויתור הגדול, שיעורי הבלט כאן שהיו נערכים בחדר קטן ששימש גם
אולם ספורט. איך המורה בקושי זכרה את שמות התרגילים באנגלית,
והיא, בקול סמכותי שעדיין נשמר אצל אמי, היתה מזכירה לה
ומסבירה לקבוצה.
אז כשחזרתי ממדריר וסיפקתי לה שראיתי מופע פלמנקו אפשר רק
לדמיין את פניה המשתנות. חיוך שנראה על פניה לעיתים רחוקות כל
כך הצטרף לסדרת שאלות קולחת "נו, אהבת אותן? נכון שהן מופלאות?
והתנועה שלהן? את רוצה? רוצה לנסות גם רונילה?"
תמיד היתה בה מין אכזבה, בהתנהלותה מולי, בדיבורה.כאילו ניסתה
לשלוט במחשבותיה שיכולתי תמיד לקרוא אותן מבעד לעיניה.
תנועותיי המגושמות, גופי המלא, זוהי לא הבת העדינה שלה ציפתה.
"לא נורא" היתה אומרת "עם ידיים כאלו תוכלי לעבוד קשה. כן. זה
חשוב" היתה ממלמלת לעצמה "זה חשוב". "אולי אם תרזי קצת תוכלי
גם לרקוד. לא נורא".
נסיונות חוזרים ונשנים של דיאטות עברו על גופי רחב המבנה, אך
זה נותר בעינו, ממלא את חזי ואת מותניי ומתיר אותי "כמו בסרטים
של פעם" כמו שאבא היה מנסה לומר.
"הן היו מופלאות אמא. באמת. אבל אני כבר גדולה מדי."
"שטויות. אף פעם לא מאוחר מדי."
כך מצאתי עצמי מול לוסי, בחדרה המוקף תמונות של דאלי ("סלבדור"
בפיה) שסחררו תמיד את עיני והפנטו אותי לדקות ארוכות עד שהיתה
לוסי שולחת בי מבט זעוף. "את לא מרוכז רוני. ידיים שלך תלויות
בלי מתח. עיניים אלי!".
מעט תמונות של דגה היו תלויות גם הן בפינות המרוחקות יותר של
האולם הקטן.  
היתה צוחקת איתנו ברגעי השמחה שלה על הרקדניות השטוחות האלה,
דקות הרגליים. "בקושי רואים אלה מהבמה. דקות כאלה. אשה צריכה
חזה. אגן. תנועה." מסדרת את הסיכה בראשה בתנועה אופיינית
וחוזרת לרצינותה.

פקחתי את עיני בקושי רב מול האור העדין הבוקע דרך הוילון
הארוך. היום הגדול בחיי החל. לא היתה בי שינה הלילה ההוא, ולכן
לא יכולתי להרגיש את ההתחלה. הכל הרגיש בי כמו המשך ארוך ארוך.
כמה חששתי מהלילה הזה.
לבד, בעיר זרה,
כלום לא הפחיד אותי כמו מחשבותיי שלי.
אני והלילה אחד על אחד.
פתחתי את הוילון הגדול בתנועה איטית, מאושרת לקבל את פני העיר
היפיפייה הזו מתעוררת. קנאתי במוכר הירקות מול חלוני, הוא
התעורר הבוקר בלי הגוש שיש לי בבטן. פחד מעורב בפחד מעורב
בפחד.
התארגנות מכאנית. השיער נאסף. ברוגע. בעדינות. שני סיבובים
ארוכים, קצוות משוכים, סיכות. איפור. חצאית.
השעה הולכת וקרבה.

הייתי באה לשיעורים ומתיישבת בצד. שונאת את שהכריחו אותי
לעשות. בת 15, מגושמת, מתחילה לרקוד. גברת לוסי ניגשה אליי
אחרי כמה שיעורים ואט אט התחלתי רוקדת. לא מתוך אהבה. גם לא
מתוך מחוייבות על הכסף שנזרק.
רק להימנע מפניה של אמי. מעיניה.  
גברת לוסי הלכה והחליפה פנים מול תנועותיי. פנים שהיו פעם
מלאות ביקורת, מתקנות, מזרזות, מזיזות ובוחנות הפכו אט אט
להיות מתבוננות. ידיה התרחקו מגופי והניחו לו לנוע בעצמאות. לא
שמתי ליבי לעיניה זמן רב אחרי שהתחלתי לרקוד. ליבי היה מרוכז
בכעסו ובתחושה אינסופית של חוסר התאמה. אוזניי שקעו בצעקות
הרמות והגאות שעלו מהקלטות הישנות.
לאחר שנתיים, אולי פחות, לקחה אותי גברת לוסי בין ידייה והפנתה
מבטי אלייה "רוני. למה את ככה מזלזלת בעצמך? רקדנית טובה אוהבת
עצמה מבפנים. את מוכשר מאוד. מאוד. יש בך כעס וכוח. את שרה
נכון את הקאנטה חונדו. יש תחרות גדולה בספרד. אני רוצה שתסעי.
להיבחן שם".
אני לא חושבת שניתן לתאר כמה לא צפוי היה המעמד הזה, וכמה
תמהות היו עיני.

עמדתי מול השער הגדול של  בית האופרה. ליסאו.
Lieceu - כתוב באותיות זהב מבהיקות על הבניין העתיק אשר העיר
שוקקת סביבו.
ליבי מחסיר פעימות. בנות עולות סביבי במדרגות, דומות לא דומות.

קול הנקישות נשמע במעומעם מבחוץ וגופי קופא עליי.
מכירה אני את תנועותיי, יודעת שכשאתחיל לנוע, שמן יעבור בגבי
התחתון וירכך אט אט את מותניי, פרקי ידי ינועו בצורה מעגלית
וגאה ותנועות רגליי יחד עם זיעת מצחי יטופפו לפי קצב אחיד
שאכתיב. אך אך אני עומדת ובוהה.

חזרתי מהורהרת אליה. צועדת הביתה ופניה של לוסי חרוטות בראשי,
מצפה בקוצר רוח לשמוע את תגובתה ועם זאת מאיטה צעדיי, מנסה
לעבד בראשי את ההצעה הלא מובנת הזו.
ארוחת ערב סביב השולחן, ואני מספרת בקול חלש על התחרות ולוסי
ו... פניה ממש כמו שדמיינתי נמלאו לראשונה סיפוק אמיתי. תחושה
של גועל ואושר התמלאה בי. חיבוקה האמיץ לרגע נדמה לי אמיתי,
טלפונים אינספור להודיע לעולם שקיבלה את הבת שחיכתה לה.
נקשרתי בה כל כך. אהבתי ושנאתי את האהבה הזו, ידעתי שתזלוג לי
מבעד לידיים ברגעים מספר והייתי אבודה מולה כך.
בבוקר שלפני הטיסה חיכתה לי, ממש כשציפיתי, חבילה קטנה לצד
המזוודה.
נעליה.  

עומדת ובוהה.
כבר יושבת עכשיו.
לילה ואני והליסאו היחידים ברחוב. בנות יצאו ונכנסו, בוכות
ונרגשות, נפעמות ונרגעות. ואני נותרתי פה מחכה לתגובת גופי.
איפור נמרח אט אט עם טיפות הזיעה והבכי.
פחדנית! קול גוער בתוכי. פחדנית! מעולם לא היית מסוגלת באמת!
איך תחזרי עכשיו? בליבי הפכו והתערבלו להם אלפיי בדיות -
נפלתי, שכחתי, איחרתי אך פניה במוחי נותרו מאובנים, חוזרים
להבעתם.
פחדנית... פחדנית...
עיני כמעט נעצמות. היפיפיה מתחילה להתעורר וריח המאפיות
המתעוררות מפלח דרכו בין הרחובות הצרים. מנסה להתגנב אל מרחבי
ליבי העמוסים ולמלאם במעט שקט.
השקט של העיר המתעוררת מביא אליי מחשבה חדשה-
אולי אמיצה?