פסים לבנים שועטים מתחת לגלגלי המכונית. הדמעות מציפות את
עיניי, כל שלפני נראה כאילו צבוע בצבעי מים חמימים, בצבעי ירוק
משוחים השלטים שנראים כעת כמו כתמים ירוקים מתנדנדים בשמיים.
טיפות של רעל מר מטפטפות אט אט בחזי, גופי כואב ואני תוהה ביני
לבין עצמי מה מונע בעדי לחתוך ימינה חזק ולהתנגש בקיר הבטון.
כמה מהר ייגמר הכל. מה בעצם? ושוב האשמה והפחד כמו אויבים
מוכרים היטב, מתיישבים קרוב קרוב עד שאני חשה את שנאתי אליהם
גואה בי. והדמעות יורדות חמות על לחיי, מזמינות את הבאות
אחריהן להצטרף, והכביש דוהר אותי קדימה, אל הבית.
לבד אני. על הכביש.
אני תוהה אם אני זו המזמינה את כאבי, אולי אני נהנית מהרחמים
האלו. שתי יישויות אני - זו חונקת את זו כדי להינות מהסבל. זו
מתחככת בזו, מתקוטטת, מגרה ועוצרת. חוסמת תנועה. משחילה ספקות,
מטפטפת אי וודאות ופחד. מאיימת בבושה ומבוכה. ולבסוף בוכה.
כאלו הן היישויות שלי. הגוש בגרון מאיים להתפרץ, עולה כמו ענן
עשן ממפעל גופי, מתחנן לפרוץ, להוציא חומצות. אך אני, זהירה על
הכביש, בולעת את האש, כמו לוליין קרקס, לא מחיאות כפיים ולא
פרחים. רק השקט מסביב.
על הכביש אני. לבד.
והזמן דוהר, ואני איתו, רואה את החיים חולפים מתחת לגלגלים
ואני מעליהם. רוצה לשכב על הכביש, להיות חלק ממנו, להרגיש איך
זה שהגלגל חולף על פנייך, מועך איבר איבר, משחרר אותו לחיים.
מאוורר אותו.
רעש השקט מחריש אוזניים והרדיו נפתח. המוזיקה חולפת ליד
אוזניי, לא מעיזה להכנס, רעש גדול מדי מבפנים, האוזניים עסוקות
בלהאזין לרחשים.  
הגוש עלה בגרונו, הדמעות מתעצמות, באות בזוגות, מתחברות,
מתחלקות, מתרבות מעצמן, מנסות בלא הועיל לסחוף  איתם את הכאב.

בתוך בועה שחורה אני נע, כאילו כלום. הכל קורה לי, וכלום.
והיא, ראשה מונח בשלווה על מסעד הכסא, הנסיעות מועילות לה, היא
אומרת, אין שינה טובה משינה בזמן נסיעה. ורק לי הנסיעה קשה,
הזמן הזה, לחשוב, להבין. עיני משייטות על פרצופה, מתעלמות
מהכביש שחולף לפניי. כמו עיוור, ליבי אינו מגיב לתמונות פניה,
לא כעס, לא כאב, לא אהבה, שקט עז בפנים, אפילו תחושה מעומעמת
אין. רק הידיעה הברורה של חוסר התחושה. כאילו תוכי בחר לנטוש,
והשאיר אותי אחוז באדישות, האנמיות עוטפת אותי והחיים פוגעים
בעטיפה ומוחזרים, אינם חודרים.
קולה מאחור מבקש מאבא לשתות, ואבא בסבלנות אין קץ עוצר בצד,
מוציא מאחור את בקבוק השתיה ומשקה בחיוך, ואני רק מביט מהצד
באבא ותוהה מאיפה כוחותיי. ובשביל מי ההצגה הזו.
לא רואים טוב, אז הולכים לרופא עיניים, הוא בודק, משקפיים,
עדשות, תומכים בהן. בעיניים. הרי לא הכל יכול לעבוד, ואם אני
לא עובד. לא עובד. חושב, קורא, הולך, אבל לא מרגיש. אין תמיכה.
אפילו לספר אי אפשר. מירי, אני לא מרגיש טוב, אני לא זוכר מתי
פעם אחרונה רציתי לחבק אותך.
אני מאתר במוחי תחושות אחרונות, כמו חיפוש איטי באינטרנט.
תמונות אילמות עולות בראשי, טיולים משפחתיים, הלידה, עד החתונה
הגעתי. אם רק יכולתי הייתי ניגש לעצמי, מניח בעדינות את ידי על
כתפי ושואל לשלומו של ליבי, אך התמונות אילמות. בשלהן. מטיילות
בסדר מופתי בראשי, נעלמות אט, מתפוגגות.
אני זורק מבט לאחור, לבדוק, כבר מזמן חשבתי שאולי זוהי דאגה.
אך אט הבנתי שזוהי רק התנייה, הרגל, דפוס פנימי קבוע, לא
אמיתי, לא מתחדש. עיניי עוזבות בקלות את הכביש ומטיילות
באיטיות לעבר השמיכה הקטנה מאחור.

אני מחפשת בחוסר שקט טישו, לנגב את הדמעות, לאפשר מקום לחדשות.
ידי נשלחת אל התיק, עיניי איתה, איפה זה,דמעות מעוורות אותי.
ידי מונחת על הנייר הרך ועיני חוזרות לכביש.
אורות חזקים, כל גופי נתפס, הפחד עולה בי גלים גלים, מתנפץ על
עורי, צעקה עולה מגרוני, ההגה מוטה ימינה בכל הכוח. האורות
נעים כמו מעצמם קדימה אל עיני. עיני מרותקות . איני יכולה
להסיר עיני מהאורות המתקרבים. קולות חריקת הגלגלים ממלאים את
החלל, ליבי מתכווץ עוד ועוד.
התנפצות זכוכיות על גופי, דוקרות אותי, הדף אחורנית, הכסא,
ההגה, המושב לידי, ראשי פוגע בתחושה עזה בחלון הקדמי.
אך לא.
אני פותחת את עיני באיטיות, נשימתי קשה, עולה ויורדת במהירות.
כמו כדורים הנזרקים בעוצמה אחד אחד הדם פועם במוחי. אפילו
שריטה אין עליי, המכונית לידי, קרובה עד טירוף, התחככה בי,
נגעה בי ולא פגעה. כמו עברה דרכי.

אני מרגיע את הצעקות במכונית, מחבק, מנשק, מאבד עצמי לדעת.
לפני רגע הכל שלו ולפתע.
לא הרגשתי שעברתי נתיב. האשמה מאכלת בי, אני תופס את מירי עד
שהיא נאבקת מחוץ לזרועותיי, ומחבקת שוב. הילדה ביננו. בפחד רב
אני יוצא לבדוק את נוסעת הרכב ומתוכי גואה פחד נורא, קשה
לעיכול. מוחי מצעק בקול את האופציה הנוראה ביותר. בצעדים כבדים
אני פוסע לעבר המכונית הפגועה, מפחד מכל צעד לעבר הידיעה
שיכולה להכריע את חיי. ואם.כאב הידיעה שתבוא כבר עולה בי.
ונטע? מה יהיה עליה? איך תספר לילדים שאבא שלה רצח. לא
במתכוון, היא תסביר, הוא היה מרוכז בדברים אחרים.  בטח דברים
אחרים, בעצמו היה מרוכז, בעצמו. רק בעצמו. עוד צעד ועוד צעד,
כמו הליכה אל מותי שלי. ומירי, מירי שלי, לבד בימים, בוכה
בלילות. איך תלך לעבודה ותאמר שאני בכלא. כל גופי גוער עליי,
מתנפל בגלים חזקים של כאב. תאונות, כמו זו ממש, קורות שוב ושוב
בתוך בטני. זכוכיות מתנפצות, גלגלים עפים.
באיטיות אין קץ אני פותח את דלת המכונית.
גל של שלווה.
שקט.
חיוך עדין עולה על פניה, ידיה מושטות לעבר פניי ומנגבות. את
הדמעות הן מנגבות. את הדמעות, כמה התגעגעתי אליכן, טיפות
נהדרות של מים, מבשרות בהנאה על חזרתי לתחייה.
"אל תדאג, אני בסדר. באמת". כל פניה מרוחים מבכי, מה עוללתי,
איך יכולתי, רק ילדה. האופציה הנוראית עדיין מהדהדת בראשי, ומה
עם? תראה מה יכול היה העולם להפסיד, והוריה, מה היו.  
אני מחייך, שואל והיא שקטה מבוהלת.
אני לוקח את הפרטים שלה והיא את שלי.
דקות של נסיעה עוברות. האשמה גואה בי. ככה נתתי לה לנסוע,
ילדה. מבוהלת. לילה. אפילו לא וידאתי ששתתה. שנחה. מירי מעבירה
אליי את הנייר ועליו מספר הנייד שלה, בדחיפות ידי משייטות על
גבי המספרים. שקט. צלצול ראשון ואין עונה, התמונות כבר עולות
בראשי, התחמקה מתאונה אחת ומיד נקלעה לשניה. כל גופה, ופניה...
צלצול שני, מבט דואג נשלח אל מירי, ידה על כתפי, תומכת, מכינה
מהנורא מכל. קול דק עולה מהקו "כן". "אלונה, זה גבי, את
בסדר?". "כן, אני בסדר". "תעצרי בבקשה, אני רוצה רק לראות שאת
בסדר". "באמת אין צורך. באמת". "אני מבקש".
במהירות אני מוריד את מירי ונטע. חיבוק עז לשתיהן בעוד החושך
מקיף אותנו, כמה מהר יכול היה הכל להעלם וכמה מהר מתרגלים שוב.
מבטי מלטף את נטע, בוכיה, מבוהלת. נשיקה חמה נוספת וגלי האשמה
שמכים בי אינם נרגעים, רק גועים וגועים, נשברים על ידי, רגלי,
מקפלים אותי שוב אל הרכב.

שקט בחוץ וקר, אך גופי כולו שועט עדיין, מרוסק ומעודד, מלא
חיות. בצד הדרך אני, מנסה להסדיר נשימתי. אני חוזרת שוב ושוב
על מקום הפגישה כדי להיות בטוחה. מוחי עייף מכדי למצוא סיבות
לדאגתו, או כדי לדאוג. מיהו. מה הוא עושה פה באמצע הלילה.
ניסיונות כושלים של דאגה נאנחים בכאב בליבי העייף, המוטרד, שגל
פחד שהיה בו נרגע והרגיע איתו את הכל. הרי פניו היו נעימים כל
כך וביתו הקטנה. והרי מה יכול להיות כבר מפחיד יותר. תחושה של
שקט גואה בי. מדבר אחד ניצלתי, מהכל אנצל.
רכבו עוצר ליד. שקט שורר בינינו ורק חיוכו מאיר את ליבי.
"בואי, נשב פה בתחנת הדלק, אני חייב לך התנצלות". בשקט אנחנו
נכנסים אל המסעדה. בחור צעיר, עייף, נשען על הקופה, מבט מוזר
על פניו, מנסה לפענח את הזוג המוזר, בוודאי פוסל את האופציות.
כי הרי זוג אנחנו לא, גם לא אב ובת. ומה אנחנו עושים פה באמצע
הלילה.
הוא מזמין לי הפוך ולעצמו שחור. אני חוקרת את פניו, שקטים,
רציניים, נאים. או אולי יותר נכון יותר נעימים למבט. בן 35 הוא
לערך, אני מנחשת בזמן שידיו נשלחות אל השתיה מהבחור הצעיר.
בעדינות הוא מניח את השתיה  על השולחן. "אולי כדאי שתגשי לשטוף
פנים", ופתאום אני נזכרת בבכי הנוראי שלפני, איך הוא נשכח
ממני? כמה רחוק נראות לי המחשבות האלה. בוודאי פניי מרוחים
באיפור שלפני. במהירות אני ניגשת לשירותים, נבהלת למראה פניי
שלי, מנקה אותם. מגע המים הקרים על פניי, שוטפים את זכרון
הדמעות, מחדשים. פניי מודים לי בחיוך שנפרש על המראה הישנה.
בשקט אני חוזרת אל השולחן. הוא מחכה לי שם עייף, עטוף באשמה.
אני מניחה יד עליו בזהירות. "את נראיית יותר טוב.יופי".
אינני זוכרת כמה ישבנו שם, אבל בסוף האור עלה. מילים חלפו
ביננו, נמסרות, מתגלגלות, מחליקות. חמות היו המילים, כמו תרופה
שאט אט משפיעה על המערכות, הקפה החם החליק בגרוני, הביא איתו
מילים חדשות.  האור העדין בחוץ נמהל אט אט בצבעים של ורוד
וכתום, כמה עייפה הייתי צריכה להיות, אבל כמו גל של עירנות
חלחל בי. לא העירנות הקופצנית, חסרת השקט שאני מכירה היטב כל
כך אלא זו השקטה, מלאת המנוחה. האור כמו הביא איתו את סוף
השיחה, שלח אותנו חזרה אל מחוץ.
"כולי סליחה, אין לי מילים יותר להתנצל".
"אין צורך להתנצל. אני חושבת שהצלת אותי".
נדהם מעט השארתי אותו. "אבל כמעט הרגתי אותך".
"אני כמעט הרגתי אותי".
עקבתי אחרי אורות מכוניתה זמן רב. גם אותי היא הצילה. אני
חושב.