ערב אחד, חש מר לוי שלא בטוב, התנצל בפני אורחיו והלך לישון מוקדם. אשתו, לאחר
שנפרדה בחביבות מאחרון הקרואים, סרה אל חדר השינה לבדוק שלום בעלה. לאחר מספר
שניות בהן התרגל מבטה לחשיכה, הבחינה בדמותו המוכרת של מר לוי שוכב על גבו
במיטה, שמיכתו משוכה לו עד לסנטר. עיניו עצומות, אך שפתיו נעות ללא הרף. בלא
קול היו ממלמלות משהו, שוב ושוב. 'בוודאי חלום רע,' חשבה לעצמה גברת לוי
והתקינה עצמה לשינה.

במהלך אותו הלילה, חלמה הגברת חלום מטריד ביותר. דמותו של גרמופון נושן,
שצלחתו מסתובבת ומסתובבת, אך ללא תקליט, טרפה את שנתה. ציפורן המתכת ריחפה
במקומה מעל הצלחת הריקה, המסתובבת ובכל זאת, ניגן הגרמופון. עמוק בתוכו נבע
מעין מלמול חדגוני, מתמשך, כשל מורה לספרות המכתיב לדרדקים את שיעורם.  
גברת לוי ניעורה בבהלה ומצאה את בעלה עדיין באותה תנוחה - שוכב על גבו במיטה,
שמיכתו משוכה לו עד לסנטר. עיניו עצומות, אך שפתיו נעות ללא הרף. כיצד הוא
מעיז באמצע הלילה להעיר אותה משינה, מדקלם בקול רם את הגיגיו הליליים! היא
ניערה אותו וקראה בשמו שוב ושוב, אך לא הצליחה להעירו. היא קמה בכעס מהמיטה,
הכרית והשמיכה תחובים מתחת לבית שחיה, וצעדה בהפגנתיות אל מחוץ לחדר, מתכננת
כיצד תסגור עימו את החשבון. יש לה לגברת לוי, מומחיות מיוחדת בחשבונות
וסגירתם, כפי שבוודאי תווכחו בעצמכם.

בבוקר ישבה לבדה במטבח, והיתה מוטרדת עד מאוד. הילדים נשלחו לבית-הספר, העיתון
נח מקופל במקומו על השולחן ובעלה עוד לא ניעור. היא פסעה בלאט, במסדרון, אל
עבר חדר השינה והצמידה את אוזנה לדלת. 'אל מי אתה מדבר שם, יקירי?' שאלה
בתקווה.  
באין תשובה, פתחה את הדלת. הנה, ממש כבליל אמש, בעלה היקר שוכב על גבו במיטה,
שמיכתו משוכה לו עד לסנטר. עיניו עצומות, אך שפתיו נעות ללא הרף. קולו נשמע
כבא ממרחק, כממתיק סוד. הגברת נזדעקה ורצה אליו, ניערה וחיבקה אותו חליפות,
זעקה וקראה בשמו, אך הוא בשלו. לבסוף ניערה אותו בטלטלה כה עזה עד כי נפל
מהמיטה על פניו. כך, מוטל חסר תנועה לרגליה, שכב בעלה. אך קולו, למרות שהיה
כבוש בשטיח, המשיך והתנגן. בלית ברירה, מזעיקה לוי את רופא המשפחה.

מר לוי האומלל. באגף מבודד בבית החולים, הוא שכב על גבו במיטה, שמיכתו משוכה
לו עד לסנטר. עיניו עצומות, אך שפתיו נעות ללא הרף. קולו היה שקט ורוגע, כנושב
בנוף ארץ זר. על מיטתו ישבה אשתו, עיניה טרוטות ואדומות ואחזה בידו. הרופא
התקרב והיא ביקשה מהילדים להשאירם לבד. מזה שבוע היתה שנתה טרופה, חלום
הגרמופון המנגן ללא תקליט רדף אותה, כל לילה חלמה עליו במקום אחר. פעם מונח
במיטתם, פעם בכיסא הנהג, חגור בחגורת הביטחון.
תארו לכם! אותו הלילה חלמה את הגרמופון על שולחן הניתוחים, אגד רופאים סביבו -
אחד לוקח דם, שני מודד דופק ואחרים מחכים מאחור, פטישים בידיהם. אין היא יכולה
להמתין עוד, היא זקוקה לתשובה מייד!  
הרופא צקצק בלשונו ונטל את ידה. 'אפסה כל תקווה', אמר לה. 'פעילות מוחית אין'.


'אבל הוא עדיין מדבר... הוא עדיין מדבר! לא יכול להיות שאין עוד מה לעשות!'
בכתה, וקול בעלה התנגן, כמו תומך בדעתה: חורז שורות, עולה ויורד, מכביר
דימויים והמחשות, מגולל דברי הבל והגות גם יחד. הרופא וגברת לוי האזינו לקולו
בחרדה, ורעד עבר בהם.
'אלו בוודאי רק תגובות עצביות מקומיות, אין לדבר כל חשיבות. הקשיבי לו, למען
השם! מדובר בקשקושים גמורים!' צעק הרופא, שמץ היסטריה ניכר בקולו.

גברת לוי נותרה מותשת לחלוטין; הרדיפה אחרי מומחים, מיומנים ובעלי שם כולם,
הניבה תוצאות תמוהות לכל הדעות. מבלי לפגוע חלילה בשמם הטוב של אותם מומחים,
או בחסיון המידע הרפואי, אוכל לציין מספר אבחנות מחוכמות במיוחד. פסיכיאטר בעל
ארשת סבלנית הסביר בנימוס כי המדובר בתופעה נדירה של מאניה-דיפרסיה המעורבת
בתרדמת, והציע לחכות עד שבולמוס השיחה של המטופל יעבור מעצמו. הפסיכולוג שאל
את גברת לוי לגבי חיי המין שלהם והציע לה להירגע ולשקול מרשם לוואליום.
הנוירו-כירורג אמר כי המוח מסרב לשתף פעולה עם רופאיו וכי אין ביכלתו לעשות
מאום, מלבד לתפור בניתוח את שפתיו של לוי זו לזו. גם החולים והצוות הרפואי
הזוטר טענו בפני הגברת כי יש לעשות משהו לאלתר, למרות שאינם יודעים מה, ועד
שיעשה - עדיף יהיה כי מר לוי ישהה במקום אחר. אין הם יכולים, הוסיפו בינם לבין
עצמם, לשמוע עוד את קולו המתנגן בהתאמה ואחת היא להם אם מדובר במבחר מן
הסיפורת האירופית או בפרסומות להגיינה אישית, וכי ההד במסדרונות בית-החולים
נורא הוא. בלית ברירה החזירה לוי את בעלה הביתה. מייד התחילה מסכת תחנונים
בפני חברת הביטוח על ההוצאות הרפואיות. חברת הביטוח אינה סוכנות מו"ל, טען
עו"ד אדיב בטלפון ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם פיצויים לכל לקוח הנתקף
פטפטת, ביחוד בשעת משבר כזו על כולנו להתאחד ולהדק את החגורה ושיהיה לך יום
טוב גברת לוי.

לבסוף הגיע יום ההלוויה המיוחל. גופתו הדוממת של מר לוי הונחה אחר כבוד בקבר
הטרי, הלח. תהי נשמתו צרורה לנצח בצרור החיים. אחד לאחד התאספו קרובים וחברים
לחלוק לו כבוד אחרון ולפזר מעט אדמה על הגווייה. הוא שכב על גבו, עפר נערם על
גופו כשמיכה המשוכה לו עד סנטרו. עיניו עצומות. העפר התחיל לכסות את פניו.
אשתו וילדיו עמדו סביב הקבר. מסרבים להאמין עדיין, גועים בבכי מר. לפתע, הוא
השתעל והתיישב במקומו, מופתע, עיניו נפקחות. הוא ביקש לומר משהו ונאבק להסיר
תחבושת דביקה מאולתרת מעל שפתיו. הקהל הביט בו בתדהמה גלויה, הרבי החוויר כמת
וכמעט הצטלב ברוב אימה. 'לא תאמינו מה חלמתי!' הזדעק מר לוי והשליך מעליו את
התחבושת, מחייך לעבר הקהל כמו תינוק לממתק. מוכת יגון, התקרבה אליו

אשתו ואחזה בידו. 'אף פעם לא ידעת מתי לשתוק. אהובי.' סיננה מתחת למטפחת האבל
השחורה.