זה היה לילה שקט,
לילה קדוש,
הכל היה רגוע ובהיר.
לפני אלפיים שנה נולד עוד משיח. ידעתי שזאת תהייה משמרת
ארוכה... משמרות הלילה האלה...
עוד כמה אנשים מתו. חבל. אם אנוביס, הכלב הזה היה מסכים להתחלק
במשמרת אולי מישהו היה מקבל אותם.
הזמנתי משפחתית מהפיצה של אללה ומוחמד הביא לי את הפיצה באיחור
של חצי שעה, וכמעט איחרתי לפטרול של המוקדים החשובים.
ביקרתי באחת הכנסיות האלה, השירה הייתה יפה, אבל רוב המתאספים
לא ראו כלום בגלל המסך והיה די מסריח, בגלל כל הקטורת, אז
יצאתי לי אל הקור. טוב, אם הייתי יכולה להרגיש קור זאת אומרת,
כי אם הייתי יכולה, האף שלי כבר היה נופל.
בית הכנסת היה מלא ורועש במיוחד באותו הערב, תמיד יש לי בחילה
כשאני שם, בייחוד עם כל המיגרנות שלי.... אוף, אני ממש לא
יכלתי לסבול את זה! אז יצאתי (לא לפני שחוללתי סופה קטנה...)
והלכתי למסגד, הם היו האהובים עלי, לפחות הם מתרחצים לפני שהם
נכנסים לשם... הבעיה היחידה הייתה החצאיות הירוקות שלהם, שגרמו
לי לסדרה של התקפי צחוק ארוכים במיוחד, שגרמו לחמסין הגדול
ביותר בהיסטוריה, הה, עוד פאשלה שלי....

המשמרת נגמרה, למזלי.
העברתי את הכרטיס בשעון הכי מהר שיכלתי ובכלל, אפילו לא חיכיתי
לראות אם מישהו מחליף אותי (בפעם האחרונה שזה קרה, הוא איחר
בשש שנים, האידיוט).

הייתי ממש עייפה, אבל דפקתי הופעה מנומסת ביום-הולדת של
ג'עשווה (הוא שונא את השם שלו), למרות שבסוף מצאתי את עצמי
מרוחה על הבאר. אאוץ'. יותר אאוץ' היה כשהתעוררתי בבוקר עם
הנגאובר רציני מהטלפון. עכשיו הוא מוצא זמן לטלפן!