נכנסתי בדממה לאוטו וסגרתי את הדלת הכבדה מאחורי. הסתכלתי לו
בעיניים. הן היו אדומות ונראה שבכה מספר דקות לפני שהגעתי.
התחלתי לדבר, לפני שיקטע אותי.
"אריאל", התחלתי בקול חנוק מעט, המילה הזו, הבודדת, יצאה מפי
כגמגום מקוטע מגרון יבש, "חבר כמוך עוד לא הכרתי, ואני משוכנע
שלא אכיר בכל חיי". למשמע המשפט הראשון שיצא מפי החלה לבצבץ
דמעה חדשה, טרייה, בעיניו. "אני לא זוכר מתי הכרתי אותך, איפה
ומדוע, בני כמה היינו או כיצד זה קרה אבל מאז שאני זוכר את
עצמי, את משפחתי, את ביתי, את חיי, אתה שם איתי". הוא חייך
חיוך חרוש קמטים והניח לדמעה לזלוג על לחיו. "אני יודע שעכשיו
תקופה קשה לפנינו, ולא תהיה לצידי עכשיו, כשאני צריך אותך יותר
מתמיד. אבל אני מוכרח לומר לך אריאל, שלעולם לא אשכח אותך, גם
עכשיו כשאתה עוזב". הוא התייפח קלות אך אני לא קטעתי את רצף
הדיבור שלי, אמרתי את המילים במין דיקלום נבוב. "גדלנו ביחד,
אני ואתה, התבגרנו, למדנו לעזור אחד לשני, למדנו לחיות".

הפתעתי את עצמי, לא הזדקקתי בכלל לפיסת הנייר הרטובה מדמעות
שהייתה טמונה בכיס האחורי שלי, זכרתי את הכל בעל-פה. "כן, אני
יודע, בזמן האחרון לא יצא לנו לדבר, ואין דבר שאני מצטער עליו
בחיי יותר מכך שאנחנו נפגשים רק כאן, עכשיו, מעט מדי, מאוחר
מדי אריאל". הוא פתח את הפה בכדי להגיב על דבריי אבל המשכתי
מהר.

"הנחמה היחידה שלי אריאל היא שאני יודע שאתה שומע את דבריי
עכשיו, אולי עצוב לך, אולי אתה מאושר, תחשוב אריאל, על העבר,
עלינו, על הגן, בית הספר, התיכון, הצבא, תנסה להיזכר, בזמנים
הטובים ביותר,איך בנינו ארמונות בחול אריאל, והגל בא ושטף
אותם, איך התגייסנו לצבא ובא גל ושטף את חברינו הטובים ביותר.
איך חלמנו ביחד. אל תשכח אותי לעולם. זיכרונות כאלה אריאל, אני
אקח איתי לקבר. מה איתך?" בשלב הזה הוא כבר לא יכל יותר ופרץ
בבכי, מטיל את עצמו עליי ונצמד לגופי, יכולתי להרגיש את נשימתו
המהירה והקצובה. הוא נשען עליי ואני המשכתי, ברובוטיות, לא
יכולתי לעצור עכשיו, לא נתתי לדמעות להשתלט גם עליי:
"ועכשיו אני יודע שזה הסוף, אריאל, ולמרות זאת אני מבולבל, לא
יודע איך להתמודד עם העצב, אריאל, מה אתה היית עושה, אם החבר
הטוב ביותר שלך, היה מת?"

אבא של אריאל נשען אחורה והסתכל עליי בעיניים דומעות.
"אני..." הוא התקשה לדבר ונחנק מהדמעות. "אני... זה ממש...
אריאל היה רוצה שזה יהיה ככה... תודה ש... תודה שהסכמת להקריא
לי את זה קודם..." הוא מילמל. "בוא, בוא יותם... ההלוויה עומדת
לצאת בקרוב... כדאי... כדאי שניגש לשער..."  יצאתי עם אבא שלך
מהאוטו השחור והלכנו לאט בחולות אל עבר בית הקברות ,אריאל,
ההלוויה שלך עומדת לצאת.