פעם השארתי מקום לדמיון.
זה היה בנסיעה שגרתית באוריינט אקספרס אל מעבר להרי החושך,
איפשהו לאחר נקודת האל-חזור.
הוא בא והתיישב, ולאחר זמן קצר החל לתופף באצבעותיו הגרומות על
משענת היד.
החלטתי לקרוא דרור לדמיוני.
"דרור", אמרתי לו.
"מה?", הוא ענה בעצבנות.
"צ'מע, בתור הלונה-פארק של האינדיבידואל אתה די עגמומי".
"אני קצת בלחץ", הוא השיב בנימה אפולוגטית, "תיכף יש ביקורת
דרכונים".
"ומה הבעיה שלך?", שאלתי, "חשבתי שלדמיון אין גבולות".
"אידיוט," הוא נחר בבוז. "אתה מתבלבל עם האהבה".
"אני יכול לעזור במשהו?", שאלתי.
"בטח שאתה יכול", הוא אמר ונעץ בי מבט מייחל, "זה אתה שהצבת לי
גבולות".
הרכבת על שלושים קרונותיה החלה להאט, והוא קם אט אט תוך שהוא
מסנן אלי, "תעזור לי, הא? זה בראש שלך וזה רק נדמה לך".
"אני מבטיח לנסות".
"מוזר", חשבתי לעצמי בעודי קורא את השילוט. "לא ידעתי שיש לה
תחנה פה".
פתח תקווה.