היום, אם שואלים אותי, אז הטבעיות של כלי נשק חם בחיי השיגרה
זה עסק בכלל לא בריא. אבל בגיל תשע זה היה הדבר הכי מסעיר
שיכול להיות בערך. אני חושב שאם היה לי אז אח בצבא, הייתי סוגד
לו. הייתי מקבל זריקת אדרלין, התרגשות אדירה שמבעבעת בדם שלי
או איך שאתם רוצים לקרוא לזה, רק מלחשוב על אקדח.
אני אתחיל אחרת; כשהייתי בן תשע וקצת החבר הכי טוב שלי היה
עופר. תשע זה בדיוק הגיל לפני הקטע של הבנות - זה "הדיבורים
על". פעם אחת, כשאני ועופר שיחקנו בחדר שלי, הוא סיפר שהוא מצא
חוברת עם בנות בארון של אבא שלו. היום, זה משהו שאני מעדיף לא
לדעת על אבא שלי. אז, זה הוציא ממני "וואו!" ענקי ומבול של
שאלות. עופר ענה על כל מה שהוא זכר מהחוברת, כי בסך הכל הוא רק
הציץ בה כי אמא שלו בדיוק היתה בחדק הסמוך, ואז הוא שאל אם אני
חושב שגם לאבא שלי יש חוברת כזאת. "בטח, שיש לו", עניתי, מנסה
להגן על הכבוד המשפחתי. "אתה בא נלך לחפש?" הוא שאל אותי
בלחישה. אבא לא היה בבית ואמא הכינה אוכל במטבח, קומה למטה. לא
ראיתי אף פעם חוברת עם בנות, אז הסכמתי.
התגנבנו בשקט לחדר שינה של ההורים שלי, והתחלנו לחפש במגירות
אבל לא מצאנו כלום. הסתכלתי על עופר וחיכיתי שהוא יגיד משהו.
נראה לי לא בסדר שלאבא שלי אין חוברות. עופר אמר שאצל אבא שלו
החוברות היו מתחת ללבנים ושאולי כדאי שנסתכל מתחת לבגדים.
המגירה העליונה כבר הייתה פתוחה אז שלחתי את היד פנימה, מתחת
לחולצות. אבל מה שהרגשתי שם לא היה חלקלק כמו עטיפה של חוברת
אלא קר כמו מתכת. תפסתי את מה שנגעתי והוצאתי אותו החוצה. זה
היה אקדח. אני מחזיק אקדח ביד, יש לי אקדח ביד, ממש כמו בסרטים
- רק צריך שיצא עשן מהקצה ואני אוכל לנשוף עליו. לעופר היה מבט
המום, "אולי כדאי שתחזיר את זה". "לא, רגע" אמרתי וניסיתי
לכוון איתו על הריצפה. היה כפתור קטן מצד שמאל, מעל האגודל
שלי. לחצתי עליו והוא שלף את תוף הכדורים. הוא היה ריק. "הוא
ריק" אמרתי לעופר. "תן לי לראות" עופר אמר ושלח את היד קדימה.
הנחתי את האקדח ביד שלו ביריעת כבוד. הוא בחן אותו מכל
הכיוונים ואז החזיר לי אותו. בגיל תשע זה שווה פי אלף מחוברת
עם בנות.
למחרת, שיחקנו בשדה שיש לי מאחורי הבית. זה שדה של שני דונם
ששייך לשכן. הוא לא מגדל בו כלום ויש באמצע מחסן ישן שאני
ועופר שיחקנו בו. הבאתי מהבית תיק גב, ורק כשהיינו בתוך המחסן
ואני נעלתי את הדלת ועופר בדק מהחלונות שאף אחד לא מתקרב,
פתחתי את התיק והוצאתי את האקדח. לעופר היה את החיוך הזה של
ההתרגשות, את הזרימת האדרנלין המבעבע. וגם לי. כיוונתי אותו
בשתי ידיים לכד שהיה ליד הדלת. "בום" קראתי, מניע את האקדח
כאילו היה לו רתע. "בום, בום" ואז קרבתי את האקדח לשפתיים
ונשפתי. הרגשתי טוב, כמו גבר. אני חושב שהאורגזמה הראשונה שלי
לא נתנה תחושה כל כך נהדרת של מלך העולם. עופר ביקש את האקדח
לקצת. אבל אמרתי לו שלא כדאי שזה נשחק איתו יותר מדי כי יכול
לקרות משהו. קצת רבנו על זה, אבל בסוף הוא הסכים. החזרתי את
האקדח לתיק והנחתי אותו בצד. עופר הוציא מהתיק שלו את החוברת
של אבא שלו. והסתכלנו על התמונות שם. "וואו, תראה אותה" "יו,
מה הייתי עושה לזאת". אני לא חושב שבגיל הזה באמת ידעתי מה
לעשות ל'זאת.
אבל בין בחורה אחת לשניה הרגשתי את הדופק מאחורי האוזן.
הסתכלתי על התיק שלי. הייתי בטוח שהוא פועם, כמו הלב שלי.
הייתי חייב לראות את האקדח שוב. "אוי, נזכרתי שיש לי שיעורים
בחשבון למחר" מצאתי איזה תירוץ. "על מה אתה מדבר?" אמר עופר,
מתקשה להתיק את מבטו מהתמונה הלא-מתחסדת, "אין מחר חשבון".
"כן, אבל... הבטחתי לאבא שלי... אני צריך ללכת". לקחתי את התיק
ויצאתי. הסתתרתי מאחורי עץ שהיה בשדה ואחרי כמה דקות ראיתי את
עופר יוצא. כנראה הוא לא רצה להסתכל בחוברת לבד. אחרי שהתרחק,
חזרתי למחסן. נעלתי את המחסן, ובדקתי את החלונות. ואחרי זה
הוצאתי אותו. הצמדתי אותו למותן ואמרתי לעצמי "שלוף". "בום".
הצטערתי שאין שם מראה. אני בטח נראה מדליק. נעמדתי מאחורי עמוד
שהיה באמצע המחסן, כאילו זה היה קיר, והסתובבתי מהר ושלפתי.
"בום". שיחקתי כל מיני משחקים. אני חושב שבאיזשהו שלב גם
ליטפתי עם הקנה את הלחי שלי, סתם כי רציתי לדעת איך זה מרגיש.
'סוכן מיוחד דבל-או-סבן, בונד, ג'יימס בונד', אמרתי לעצמי,
'השעה עכשיו היא אלף תשע-מאות עשרים וחמש...'. הסתכלתי עוד פעם
על השעון להיות בטוח. צרות. אני לבד במחסן כבר שעתיים ואבא שלי
בבית כבר לפני רבע שעה. הכנסתי מהר את האקדח לתיק וניסיתי
לפתוח את הדלת. היא לא נפתחה. פאניקה. ניסיתי למשוך ולדחוף
בכח. רגע, תירגע. פתחתי את המנעול ורצתי הביתה הכי מהר
שיכולתי. המכונית של אבא הייתה בחניה.
'או.קי. בונד, בשיא האדישות'. ניסיתי להסדיר את הנשימה.
ונכנסתי הביתה בשקט. אני חושב שהעיניים רצו להתפוצץ מרוב
התרוצצות. לא ראיתי אף אחד. עליתי בשקט לחדר של ההורים שלי. אף
אחד. דאגתי להסתכל טוב על הדלת בזמן שהחזרתי את האקדח למגירה.
אני חושב שאם אבא שלי היה צץ עכשיו הייתי חוטף התקף לב. אבל
הוא לא. סגרתי את המגירה והלכתי בשקט לחדר שלי. בום. אבא שלי
ישב בקצה המיטה שלי עם מבט רציני. ככה הוא תמיד נראה כשהוא
חשב. אני לא יודע אם הצלחתי עד הנקודה הזאת להסדיר את הנשימה,
אבל עכשיו שוב התנשפתי. אבא שלי הרים את העיניים מהריצפה וראה
שאני עומד בכניסה לחדר. הוא קם לאט, וניגש אלי. הדבר הבא שאני
זוכר זה את הלחי שלי שורפת מהסטירה הראשונה שקיבלתי אי פעם
מאבא שלי. הוא יצא מהחדר בלי לומר כלום. ואני נשארתי עומד ליד
הדלת מחזיק את הלחי הכואבת. הדמעות נזלו לבד. גם כן 'גבר
אמיתי'. נשכתי את השפתיים.
באקדח לא העזתי לגעת יותר ותוך פחות מיומיים היחסים שלי עם אבא
חזרו לתיקנם. בן תשע, זה לא שאני יכול לחיות בלעדיו. אפשר לומר
שההתעניינות בחוברת של עופר גברה במשך הזמן.
חודש בערך אחרי התקרית הזאת אבא שלי אמר לי שביום שבת אנחנו
נוסעים לטייל בכרמל. תמיד אהבתי לנסוע ל'טיול גברים' עם אבא
שלי. אז ביום שבת קמנו מוקדם בבוקר ולקחנו את הסנדוויצ'ים שאמא
שלי הכינה ערב לפני, כי היא אוהבת לישון בשבת עד מאוחר.
ונסענו. עצרנו באיזה חניון ואבא אמר שמכאן נלך קצת ברגל. הוא
לקח איתו תיק שהיה בו אוכל, מיץ ומצלמה. הלכנו די הרבה. מזל
שלא היה חם באותו יום, כי גם ככה הזענו נורא. בסוף נעצרנו
באמצע שומקום בערך ליד סלע גדול והתיישבנו. אבא שלף את המיץ
ונתן לי לשתות. לעצמו הוא הוציא פחית בירה. שתיתי קצת ואז אבא
שלי לחש לי להיות בשקט והצביע קדימה. היה שם אייל צעיר או
משהו. ממש מגניב. הסתכלתי איך האייל מתנועע, אולי מריח אותנו,
אבל הוא לא ברח. 'קליק'. אבא שלי צילם. האייל הרים את הראש מהר
והסתכל עלינו. כהרף עין הוא פשוט לא היה שם. ביקשתי מאבא את
המצלמה כדי לנסות לחפש אותו שוב. "בסדר, אבל אל תתרחק", הוא
אמר והושיט לי את המצלמה.
הלכתי לבד בערך רבע שעה עד שהתייאשתי. כנראה האייל היה רעב
והלך הביתה לאכול משהו. גם אני הייתי רעב. התחלתי לחזור. בום.
'מה זה היה?', רצתי עד שהגעתי לאבא שלי. הוא בדיוק סידר מחדש
ערימת אבנים קטנה. "זהו? חזרת?" הוא שאל כשראה אותי, ונתן שלוק
נוסף מהבירה. הנהנתי, מנסה להבין האם באמת שמעתי 'בום'. "נו?
צילמת?". משכתי בכתפיים. "טוב, שב". התיישבתי. הוא כיוון את
האקדח לרוג'ום. בום. אדרנלין מבעבע בדם. הוא פיספס. הוא ניגב
את הפה עם גב כף היד והסתכל עלי. "בוא, תנסה". המשכתי לשבת,
ולבהות בו, מנסה להבין מה בדיוק קורה פה. "בוא, זה בסדר". קמתי
והתקרבתי אליו. הוא כרע מאחורי, כרך את הידיים שלו מסביבי
והחזיק ביחד איתי את האקדח. "עכשיו תעצום את עין שמאל ותכוון
עם עין ימין". היה לי קשה ללחוץ על ההדק אז הוא לחץ ביחד איתי.
בום. אפילו שהוא החזיק ביחד איתי הרתק היה יותר חזק ממה
שדימיינתי. אדרנלין, אם הייתה לי אז אורגזמה להשוות - זה היה
שווה פי מיליון. כשפקחתי את העיניים, האבן העליונה ברוג'ום כבר
לא הייתה שם. "ירייה טובה מאד, רוצה לירות שוב?". הנהנתי. שוב
כיוונו על הרוג'ום. קליק. "חכה רגע" הוא אמר לי. הוא פתח את
התוף וראה שנגמרו הכדורים. "טוב, חבל, פעם אחרת", הוא אמר.
באסה, אבל אני שמעתי "פעם אחרת" וזה כבר עשה לי טוב. "בוא,
נתחיל לחזור".
הלכנו עד לאוטו. בדרך נתקלנו באייל שוב. אני לא יודע אם הוא
היה חי או... הוא שכב על האדמה וחתיכה שהייתה חסרה לו מהרגל
הותירה שובל ארוך - ארוך של דם. נעצרתי להסתכל, אבל אבא זירז
שנתקדם כי כבר מאוחר.
אז הרבה שנים הייתי ממש גאה באבא הליברלי שלי שנתן לי הזדמנות
לירות, אפילו אם זה היה רק פעם אחת. היום, אם שואלים אותי, אז
בכלל לא ברור איזה מן אבא פסיכי נותן לילד בן תשע לירות באקדח.