אני כבר לא מוצא עוד סיבה לכל זה...
לקום, לעשות משהו,
מישהו יכול להסביר לי למה?
למה הלבד הזה שתוקף אותי?
אמור להיות לי טוב,
אבל לא טוב...
השמש זורחת מוקדם כדי שנספיק יותר,
אבל אני מתעורר מאוחר בצהריים,
מתחבא ממנה עד שאין ברירה...
ואף אחד לא אמיתי,
כולם בובות במשחק שאני יצרתי,
במשחק החולני של החיים שלי שרק מחכה להיגמר,
אבל משהו מונע ממנו,
משהו מושך בכוח בחוטים הבודדים שנשארו,
עד שנדמה שאין עוד ברירה חוץ מלחתוך, אותם...
ולפעמים, נדמה לי שאני הכי לבד,
ושהכי קשה לי,
ושאף אחד לא מבין,
ואז לפעמים, אני חושב שאולי אני באמת צודק...
ולפעמים, אני פשוט רוצה שתיפגע בי מכונית,
סתם ככה, בבום כזה גדול...
מתאים לי ללכת בבום גדול, זה אני...
אבל המכוניות סתם צופרות כשאני הולך באמצע הכביש...
ולפעמים אני עושה כאילו אני מת...
אבל רק בכאילו...
שוכב לי מתחת לשמיכה, בחושך הזה...
מדמיין כלום... וזה עושה לי טוב...
אבל זה תמיד נגמר... אני מתעורר שוב...
ולפעמים כשאני מנגן,
לפעמים אני בוכה...
ולפעמים אני בוכה,
גם כשאני לא מנגן...
ואז כשכבר אין כוח,
ושנגמר הכל,
מגיע העכשיו,
החלק האכזרי ביותר,
הבדידות שלי במלוא עוצמתה...
זה אני,
זה מה שקורה,
פה אני נמצא,
פה אני אהיה...

כל כך כואב
כל כך קשה
כל כך לבד
ואתה לא תבין
ורק אתה מבין...