הוא תמיד עושה את זה. כל יום, בסביבות השעה תשע בערב, כשאין לו
כבר מה לעשות והוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה. אחרי שהוא גומר
את הקפה שלו, הוא נכנס לאוטו ונוסע לכיוון הבית שלה.
בדרך כלל הוא פשוט חונה שם, וכל פעם מחדש מרגיש את אותם פרפרים
בבטן כשהוא מתחיל לחשוב על מה יגיד אם היא תרד מהבניין. למען
האמת, סביר להניח שישאר במכונית ולא יגיד דבר.

הוא מעולם לא שם לב כמה שעות הוא מבלה שם, כנראה בגלל שזה לא
ממש משנה לו. לאף אחד לא ממש היה ברור על מה הוא חי, אבל כולם
ידעו שהוא חי בשבילה. אותה זה רק עיצבן.

"כמה גשם." הוא חשב לעצמו. באותו ערב באמת היה די הרבה גשם,
והוא פתאום הבין שעם הטיפות האלו על החלון, גם אם היא הייתה
יוצאת עכשיו מהבניין, הוא בחיים לא היה שם לב. הוא עלול פשוט
לפספס אותה. מכיוון שלא ממש יכל להשלים עם זה, ואחרי שבחן את
כל האפשרויות שלו, החליט להרטיב כמה שפחות, ולפתוח את החלון של
הדלת. מהר מאוד נרטב כל צד גופו השמאלי, אבל הוא בהה בדלת
הבניין בכזו עקשנות, כאילו יודע שהערב היא תצא, ונראה היה
שבכלל לא שם לב כמה הוא נרטב.

בדרך כלל היא נרדמת בלי בעיות מיוחדות. אין לה נדודי שינה. אבל
באותו הערב היא לא ממש הצליחה להרדם. אולי זה הגשם.

כל-כך קר לו עכשיו, שהוא ממש מרגיש איך עצמות הרגליים שלו
קופאות, הראות מתכווצות והתחושה באצבעות לא עוברת אבל כואבת
יותר ויותר. מי יודע כמה זמן הוא מחכה כאן. עכשיו הוא כבר ממש
נראה לא בסדר. לא שם לב לברקים ולא נבהל משום רעם. במצבים כאלה
הוא תמיד תוהה אם כולם מגיעים למצב הזה מתישהו בחיים, או שרק
הוא תמיד גומר קפוא?

"לכל הרוחות", הוא חושב. אביו התחשמל למוות בעבודתו במפעל,
ומאז שהוא זוכר את עצמו יש לו פחד מחשמל. איכשהו ידע שכשפוגע
ברק ברכב, עליו לא לזוז ולקרוא לסיוע.

היא חלמה על אחר.

"למי בכלל אכפת שאני יושב ברכב מחושמל?", הוא חשב.
"לעאזאזל!" - אין לו שום דבר חשוב בחיים חוץ ממנה, והיא הרי -
לא תצא בחיים. לראשונה הבין זאת.
עוד "לעאזאזל!" - אין לו שום רצון לקרוא לעזרה. לאן הדרדר?
אם להציל את עצמו כבר לא חשוב, מה כן?

אור חזק מהפנט מאיר את הבניין שאליו משקיף החלון שבחדרה. פיצוץ
רב עוצמה העיר אותה. היא קמה מהמיטה בעודה שומרת על השמיכה
הענקית צמודה לגופה, פן תתקרר, והולכת לכיוון החלון. רק היד
מתנתקת מחום גופה והיא פותחת לאט את תריס החלון.

היא הכירה אותו, היא פשוט לא הבינה שזה הוא. היו כאלה שאמרו
שכן, בפנים היא כן הבינה, בפנים היא ידעה שזה הוא. אחרי הכל,
לא יכול להיות שלא. היא, בכל אופן, מעולם לא הקדישה לכך יותר
מדי מחשבה.

זה לא יכול היה להגמר אחרת.