הייתי לבד. הייתי ביחד ושתקתי את עצמי למוות. לסנוביזם.
לנרקיסים הנפלאים שצמחו בגינת ביתי המתוק. מרחתי את הזמן כמו
דאלי וחציתי עיניים כמו האנשים שתמיד שנאתי. כתבתי פואמות
לאהובות הכי עלובות שהכרתי. מצאתי את המילים שידקרו את החבר
שלי בלב וידליקו את עיני הכתף שלי וינתצו לכל השאר את
השיניים.
בין שנת אומנות אחת לשניה, עשיתי זבל. ממש. חרבנתי אותיות
והקהל בלע הכל. התמכר אלי. כמו שוקולד מריר, בלי המרירות.
פיזמתי קטעי גיטרה משנות השישים, הפכתי אותם במחשב והקלטתי את
התוצאה. מכרתי מיליונים.
הרגשתי מיוחד. נתתי לכולם להרגיש שאני מיוחד. נתתי לכולם
להרגיש שאם הם לא יחשבו אותי למיוחד אז אני אתאבד. המסלול
הרגיל כל-כך התאים לי. כל-כך לא. לא. לא רציתי. את המסלול
הרגיל דחיתי. נתתי לכולם להרגיש שאני סוטה מהנתיב. שאני סוטה.
שאני פדופיל. שעוד רגע אני אונס את השכנה שלי, והיא עוד לא
עברה שלושה אביבים.
עיביתי את עורי וגלשתי אל העיר. התמכרתי לאנשים מטופחים. טפחתי
להם על האגו והמשכתי אל האנשים הקרועים. תפרתי להם את המכנסיים
אבל לא נשאר לי מספיק חוט לחולצות. כשהגיעה עונת תלונות הקור,
הלבשתי אותם במיטב בגדיי המבושמים. נשארתי עירום וזרקו לי שקל.
איתו קניתי את עולמי אצל מוכר בגדים. שאלתי אותו מה אוכל לקנות
בשקל והוא ענה לי מציצה. ראש פתוח אני. אני הולך על בטוח. כך
גדלתי. רק יותר מאוחר נפתח לי הראש. וגם שק האשכים. מילאתי
אותו בבלבולי שכל ושרתי בזמן הגבייה.
הסתובבתי בהרגשה של מופסד, גם שקל וגם זרע לקחו ממני. האטי את
הקצב. ניסיתי. הוא לא הקשיב לי. הוא המשיך בתדירותו הקבועה.
ציפה ממני לדדות בעזרת הרוח, גם אם אין לי אוויר לנשימה. שיגל
לי את אחורי השכל ברעיונות של המאה השלושים ושלוש. הברקות של
ממש. ברקים שפגעו לי באונה האחורית. פוסט פוסט מודרניזם. מלא
עצמך משמעות ואנו נתגמל אותך בהתאם. ואכן תוגמלתי. קיבלתי זרע
קצבי בחזרה. יותר איכותי משלי, זה בטוח.
דיברתי עם חתולי רחוב על האמת שלי והם ביקשו ממני חלב. שאלתי
את עצמי את אותן השאלות שידעתי שהם שואלים, רק בגדול. שמתי
וודקה במשקה שלהם, שייפתחו אלי מעט. הם טענו שהם רואים צבעים
ושאני מדבר מהר מדי בשבילם. אמרתי להם שאני תזזיתי מטבעי
ושדמיון לא מזיק אף פעם. אחד הצביע שמאלה והשני ימינה. השלישי
כתב לי שיר ארספואטי. משהו עם מבנה ארכיטקטורי של פחי הזבל
כמשל למבנה השירה. השכבתי אותם לישון.
ציירתי את עצמי. ציירתי את עצמי המון וכאן חשוב שאני אתרכז, כי
אני זה אתם ואתם בונים כאן את הפאזל הביוגרפי של עצמכם והבלבול
מכה בי כל עת שאני מחליף זהויות. כתבתי כמו משורר ובכיתי כמו
ילד. בניתי עולמות שלא הייתי מעז להתקרב אליהם לעולם. שאלתי את
עצמי איפה הגבול ומתחתי עוד שריר. נגעתי בכל התחומים מתוך חדר
הבקרה השכלי שלי. והייתי תחת השגחה. עוצמות מאופקות בשפע.
צלילים שאוזן אנושית הייתה נחרבת תחתם, התרככו בחמאתיות מעודנת
אל תוך פי הטבעת של המבקשים לבכות.
ואני ביקשתי לשמוח. כרעתי על ברכיי בשביל מתיחת פנים עולמית.
בשביל חניכיים בריאות. המצאתי ביטויים מרהיבים ביופיים. חקקתי
כל מילה שלי בסלע התודעה האנושית. כל טיפת דיו הייתה מלאה
במשמעות, חוץ מאלה שלא. והיה זה מתפקידם לנחש מתי אני דורש
הקשבה ומתי אני מעביר את זמני בבנייה לירית. הייתי לא מובן
מדי. או אישי מדי. העליתי בלהבות את החוכמה ונשארו לי רק פיסות
של רגש.
סתרתי את עצמי בלי סוף. כתבתי טקסטים שמדברים על עצמם ודמיינתי
שיש מישהו בצד השני שקורא ותוהה או מבין ובוהה.