מבעד לחושך, פורצת דמות.
הדמות עוטה שיריון. מבעד לקסדתה מבצבצים עגלי זיעה של אדם
עייף. אך הדמות לא מראה כל סימן עייפות או כוונה להפסיק ולנוח.
היא מתקדמת במהירות ובעיקשות דרך המסדרונות החשוכים, ביד אחת
מחזיקה בחרבה הנאמנה ובידה השניה במגן פלדה שנוצק מאש של דרקון
פראי. הדמות לא נרתעת משרידי הגופות של אחרים, דומים לה, שניסו
אף הם להביס את הרשע שנמצא לפניה. היא מתקדמת, סומכת על לבה
שיחזק אותה ברגעים הקשים, על מוחה שיעזור לה לחמוק מהמלכודות
שעלולות לצוץ בדרכה, ועל ידה שתכוון את חרבה ביעילות המירבית.
הדמות מגיעה לדלת ענקית שמעוטרת בחזיונות - פחד ונודף ממנה ריח
המוות. הריקבון. בלי כל חשש, היא פותחת את הדלת.
מיד עם פתיחת הדלת, צצות מולה ארבע דמויות זרות. הדמות אינה
מאפשרת לפחד לכבוש אותה. ללא מחשבה, תוך ניצול מוחלט של גורם
ההפתעה, היא מוחה את ארבעתן בהינף אחד של החרב.
"זה באמת היה מיותר." מוחה גמד הלבוש כפקיד, העומד מאחורי דלפק
בקצה החדר ליד דלת פשוטה למראה.
רק עתה זוכה הדמות להזדמנות ראויה לסקור את החדר. קירות עם
סמלים דקורטיביים וצבעים מרגיעים. שולחנות נמוכים ועליהם
העיתון של החודש הקודם. ספות שנראות מזמינות ביותר, וריח של
לימונים באוויר.
אין כל ספק. זהו חדר המתנה.
"מה אדוני רוצה?" שואל הפקיד בשלוות-הנפש האופיינית לפקידים
בחדרי המתנה מסוג זה.
"הראה לי את אדון האופל, גמד ארור!" זועקת הדמות בכל גרונה.
"האם לאדוני יש פגישה איתו?" ממשיך הפקיד, שלוות-הנפש לא ניטלת
ממנו.
"הראה לי את אדונך, או שאמחץ את גרונך!" זועקת הדמות ודומה
כאילו קולה עומד להישבר תחת מעמסת הצעקות.
"באמת שאין צורך באיומים, אדוני הנכבד. האדון עסוק עכשיו, והוא
לא יוכל להתפנות אלייך בשעות הקרובות. אני אנסה להזיז קצת
פגישות בשבילך, כי אני רואה לפי הבגדים שלך שבאת מרחוק. באיזה
עניין להגיד שאתה מחפש אותו?"
"תגיד לו שהגעתי בשביל לשלוח את נשמתו לשאול!" קוראת הדמות
בקול מיוסר.
הפקיד ממצמץ.
"... אני... אשאל אותו."
הפקיד מרים טלפון קטן ואדום הנמצא על הדלפק שלו, ומטלפן. כעבור
מספר רגעים דומה כאילו מישהו עונה לו.
"כן, אדון, יש כאן טיפוס המתקרא..." לפתע עוצר את השיחה ופונה
אל הדמות לשאול לשמה.
"תאמר לו שזה האביר!" עונה לו הדמות בקול מלא-אימה, או לפחות
בקול צרוד ואומלל שמנסה להישמע כמלא-אימה.
"כן... יש כאן אדון המתקרא 'האביר' שבא כדי..." שוב הפקיד עוצר
את השיחה ונותן בדמות מבט שואל.
"כדי לשלוח את נשמתו..."
"אה, כן," קוטע אותו הפקיד. "כדי לשלוח את נשמתך לשאול."
בשלב זה הפקיד הנמוך משתתק ומקשיב, ככל הנראה, לדברי אדונו.
"אהם... כן... חשבתי שכך תרגיש אדוני, אין לי ברירה אלא להסכים
איתך."
הפקיד מניח את הטלפון.
"צר לי, אדוני," פונה הפקיד לדמות, "אך האדון מסרב לקבל אותך,
הוא עסוק מדי בעניינים אחרים בשביל להתפנות אלייך ברגע זה."
"בשביל לראות את החרב שלי ננעצת בליבה של המפלצת הזאת, אני
מוכן לחכות כאן לעידני-עד!" מכריזה הדמות.
"כן... ובכן... איך אנסח זאת..." מהסס הפקיד, "לא נראה לי
שהאדון יסכים לראות אותך אי-פעם. כלומר, בכל הכנות, אתה לא
יכול להתפרץ לפה בלי הזמנה, לחסל ארבעה לקוחות שלנו, לצעוק
ולרקוע ברגלייך כמו ילד בן חמש, להכריז שאתה הולך 'לשלוח את
נשמתו של האדון לשאול' ואז עוד לצפות שהאדון יסכים לקבל את
פניך. אנחנו מוסד מכובד, אחרי הכל."
"אם לא תיתן לי להיכנס," שואגת הדמות בכל שארית כוחה, "אפרוץ
את הדלת בכוח!" ואז, בפרץ אדיר של אנרגיה, פורצת הדמות בריצה
מטורפת ומתנגשת בכוח עצום בדלת.
הדלת נשארת על מקומה.
"צר לי להודיעך, אדוני, אבל הסבלנות שלי אלייך הולכת ופוקעת.
אבקשך להתפנות מהמקום לאלתר. אתה נמצא, ככלות הכל, בשטח פרטי."
מודיע הפקיד בשוויון-נפש.
הדמות מביטה בדלת במבט מלא יגון.
"אבל... אדון האופל... למחוץ... להרוג... שאול..." ממלמלת
הדמות בייאוש.
"כן, ובכן הבט, אדוני, אני באמת מזדהה עם מצבך, אבל תבין שיש
לנו כאן עסק לנהל ושכבר בזבזתי עלייך לפחות עשר דקות יקרות."
הדמות מעיפה מבט אחרון בדלת.
היא מסתובבת, הולכת בחזרה לפתח הדלת ממנה נכנסה, ויוצאת תוך
שהיא משתדלת שלא לדרוך על הגופות המוטלות לפניה בדרכה החוצה.








עוד ניסיון כושל שלי לכתוב פנטזיה. הסיפור אחר-כך המשיך ותיאר
את סיפורו של האביר שאומלל שחוזר לעיר מולדתו, אבל החלטתי שאני
לא אוהב את הכיוון שבו הסיפור מתפתח אז נטשתי את הכתיבה. מצד
שני, אני נורא אוהב את איך שהקטע הזה כתוב, אז החלטתי בכל-זאת
לפרסם אותו. יש לי קטע מוזר עם פנטזיה ופקידי קבלה, בטח בסוף
אני עוד אחזור לסיפור הזה ואמשיך אותו מנקודת המבט של פקיד
הקבלה. זה יהיה תמוה.