עייפות, עייפות מרהיבה.
אני מרגיש את העייפות בקצות האצבעות, בקצות הציפורניים.
הראש המרוקן מדם הוא הסימן לכך שלגוף נמאס מלהיות מאונך וכעת
כל מה שהוא רוצה זה להתאזן ולהזין בחזרה בצורה שווה את כל
חלקיו בנוזל חיים סמיך ואדמוני.

והנה הכרית. ממש צעד וחצי ממני. עטופה בציפית תכולה ונעימה.
אני מתרפק על הכמעט, על הלפני. לפני הנחיתה אליה. זה יהיה טוב,
להניח את הראש עליה או שהוא יניח את עצמו, נזרום...

אוף, צריך לצחצח שינים.
לא מההליכה אל הכיור אני חושש אלא מהסיכוי שהחניכיים שלי
יתעוררו מזרימת דם מחודשת שתביא מברשת השיניים שלי אליהן. גופי
לא יוכל להתעלם מהחניכיים שלו, הוא יתעורר בעקבותן וכך תשתבש
לי כל המזימה. תרד לטימיון - אל הביוב, יחד עם משחת שיניים,
ריר סמיך, שאריות ניקוטין, דם חניכיים חמצמץ והדי שיעולי לילה.


אני אלך לישון בלי לצחצח שיניים, עם סירחון וריקבון שיגיעו
לשיא בצהרי יום המחר - כשאתעורר.
רק שאף אחד לא יגיד לאבא והכל יהיה בסדר...

חבל. חבל שאין בי עוד כוח להצית סיגרייה. אחת אחרונה, לפני
הנחיתה. היה יכול להיות נחמד עכשיו, בעייפות המרהיבה הזו,
להכניס ולהוציא עשן מהפה, כה וכה. סיגריית כאמל אחת, טובה,
אמיתית, תצמרר את מיתרי הקול ותשתלח בדפנות הריאות.
אבל מה אני שח? באצבעות ידיי אין די כוח בכדי לסלק נוצה ממצח
של תינוק. להתניע מצת אני רוצה?

אולי אפסיק עם המשחקים ואנחת כבר? אנשוק לכר? אמשוך את השמיכה
בכוחותיי האחרונים וסוף כל סוף אשתוק? הייתי יותר מדיי למעלה,
הגיעה העת לרדת למטה, אל מתחת למודע. אל מחשבות עליהן אין לי
את השליטה הזעירה ביותר. אל עולמות בהם אני כל מי שרציתי להיות
וכל מי שאשנא להיות.

שינה. מין מנהג אגואיסטי השמור רק לנו.
כל היום נלחמנו אחד בשני, נזהרנו, עקבנו, תקשרנו, צותתנו,
החרמנו, הסתרנו. ועכשיו, לחלק השני של היום. לחצי שלנו. לסיפוק
המיידי והדחוף שלי.

הנה היא - מיטה, הינני - גופה. אני מתקרב אליה אך נדמה כאילו
היא קרבה אלי. אוהבת אותי, כמהה לאהבתי. מלהיטה אותי כשקר
ומצננת אותי כשחם. נושאת אותי אל-על, אל-עד.

נחיתה. מדרום, גופי יוצר את המכתש הגדול ומצפון, ראשי יוצר את
המכתש הקטן. המזרן כמדינה.
יבבת חתול, המיית מחשב דולק, חבישת קסדה על ראש אישה ברחוב,
חריקת צמיגים, וזמזום דק, חודר ומצמרר שרק אוזן של לפני שינה
מסוגלת לשמוע.

כל אחת מחוליות עמוד השדרה שלי מודה לי ברגע זה של חסד. זרימת
הדם בחזרה אל הראש מיטיבה עימי. בזרימה הזאת, סוף כל סוף אני
מבין את חוק הכלים השלובים. בשכיבה הזאת, אני מבין למה אנו כל
היום עומדים.

אני משתדל לדחות את ההירדמות. כי כשארדם, תעלם העייפות המרהיבה
הזאת.



4/5/04 - יום שלישי - 4:48 לפנות בוקר.