הוא עמד שם מעליה.
לבוש בג'ינס, סוודר ארוך ועליו הדובון הצבאי שלו.
חורף כזה ארוך הוא כבר לא זוכר הרבה שנים.
אבל היא ישנה בנחת על המיטה עם כותנת קצרה כי כל החלונות
והתריסים היו מוגפים.
"לינה, לינה..." הוא קרא ונגע בזרועה.
היא חצי התעוררה, פתחה חצי עין ושאלה בלחש: "מה?"
"אני יורד לעשן סיגריה", הוא אמר.
"טוב", היא ענתה וסגרה את חצי העין שנפתחה לפני רגע.
הוא צעד במהירות אל הדלת, פתח אותה, הדליק את האור בחדר
המדרגות, ואז שמע, "רגע יואב, אתה בכלל לא מעשן!" הוא ציפה
לזה. במקום לקחת את המעלית הוא החליט לרדת את חמש הקומות של
הבניין ברגל. סגר את הדלת והתחיל לרדת במדרגות באיטיות. הוא
כבר היה בקומה הרביעית ששמה את הדלת נפתחת בחזרה ואז הוא שמע
את אליאן צועקת, "יואב לאן אתה הולך? מה פתאום סיגריות?" הוא
לא ענה והמשיך לרדת במדרגות באיטיות ובצעדים כבדים.
"יואב, לאן אתה הולך, תענה לי, יואב!" הוא לא אמר מילה, אבל
קול נעליו עדיין הדהד בחדר המדרגות.
הוא הגיע אל הלובי של הבניין ושמע את הדלת נטרקת. הוא ישב על
המדרגה האחרונה וחיכה לה. מחשבות רצו לו בראש: כדאי לצאת? אולי
היא באמת תבוא לחפש אותי? אולי היא רק מחליפה בגדים ותבוא?
ואולי היא חזרה לישון? כדאי לעלות ולבדוק?
הוא ישב שם הרבה זמן. הוא ניסה כל הזמן להסתכל בשעון שלו, אבל
גילה ששכח לקחת אותו. אבל הוא הרגיש שהוא ישב שם הרבה זמן,
והיא פשוט לא באה.
אז הוא יצא לרחוב. היה קור כלבים בחוץ, וחושך מצרים. אפילו
המנורות העירו אור חלש במיוחד. והוא היה בודד. היא לא ירדה
אחריו ולא הלכה לחפש אותו. הוא אף פעם לא עשה את זה לפני, אבל
היא החליטה להתעלם. האם באמת אכפת לו? הוא הסתובב ברחוב שלו.
לצד אחד ואז לצד שני. ככה כמעט ארבעה פעמים. לבסוף הוא הרים את
הראש מול הבניין שלו וראה את הדירה שלו חשוכה לגמרי.
הוא המשיך כמה מטרים מהבניין ופנה לרחוב שליד.
התחיל גשם נוראי.
הוא שם את הקפוצ'ון של המעיל הצבאי עליו והמשיך ללכת.
ובאותו רגע העיניים שלו נרטבו.

הגשם החזק הפסיק ורק טיפות קטנות ירדו.
רוח חזקה מאד נשבה.
הוא חזר את דרכו לבניין ועלה שוב לדירה.
פתח את הדלת בשקט. חזר אל חדר השינה.הוא ראה שאליאן שוכבת
ישנה. הוא הוריד את הדובון ושם אותו על הכסא ליד המראה. הוא
נכנס למיטה. אליאן פקחה את עיניה לרגע. הוא הביט ישר לתוכם
ואמר לה: "אני בודד". הוא עצם את עיניו, והסתובב לצד השני. גם
אליאן עצמה את עיניה.
בבוקר הוא התעורר. אליאן לא הייתה לידו. הוא לא ראה את הבגדים
שלה שהיו מפוזרים באופן תמידי בחדר השינה.
הוא קם מהמיטה והלך לעבר המרפסת. הוא נעמד. הסתכל למטה ולא ראה
את המכונית שלה בשום מקום באזור.
ואז הוא הסתכל אל הרחוב ליד שהוא הלך בו אתמול בלילה. הכביש שם
היה מלא בשלוליות, והפנסים שהעירו חלושות אתמול בלילה היו
כבויים ונוטפי מים. ואז הוא הסתכל למטה. 5 קומות למטה.
וקפץ...

האמבולנס הגיע מהר.
הוא הצליח לעבור בכמה דקות את הפקקים הגדולים.
ככה זה בחורף יש הרבה פקקים.
ויש גם הרבה אנשים בודדים, אבל מה זה כבר משנה?