אני עכשיו יושבת וחושבת... מנסה לשחזר איך הכל התחיל... ממש
לפני כמה ימים שנראים לי כיום אחד ארוך שאני רק מקווה שלא
ייגמר אף פעם...
הייתה לנו את הפגישה הכי מוזרה שיש פתחתי עליו בטעות ת'הדלת
אצל חברה שלי, הוא היה חבר טוב של חבר שלה וגם ידיד שלה, שמעתי
עליו אבל לא התייחסתי אליו יותר מידי... הוא נפל אחורה אבל קם
במהירות... אני זוכרת שביקשתי סליחה בביישנות אבל טיפה באדישות
והוא חייך... החיוך הזה היה כל-כך מדהים בעיניי! הדבר הראשון
שאני מסתכלת עליו בבנים הוא החיוך... זה הכי מושך לדעתי... זה
פשוט אומר הכלל על הבנאדם.
חייכתי אליו חזרה וכשהסתכלתי עליו ממש ראיתי את העיניים
הירוקות המדהימות שהיו לו... תמיד רציתי עיניים ירוקות... הן
היו פשוט מהפנטות! לפחות אותי...
התחלנו לשבת סתם לדבר "סמול טוק" כזה לא רציני, הוא אפילו צחק
ממני, מהבדיחות הכי גרועות שלי, שמחתי מיזה! עוד לא מצאתי
מישהו שצוחק באמת ומכל הלב מהבדיחות שלי... תמיד אמרו לי שאני
לא יודעת לספר אותן... ושוב אותו חיוך מדהים, כובש... אי-אפשר
לעמוד בפניו אבל לא נראיתי כזו נלהבת... כרגיל...
לפעמים אני מרגישה משהו ומראה בדיוק את ההפך... זה תמיד היה
ככה... מוזר.
אבל הייתה לנו שיחה יפה, מרתקת כזו, שמשאירה טעם של עוד והוא
לקח את הטלפון שלי ובזה זה נגמר לא ציפיתי להרבה בכלל...
להפתעתי, יום אחרי ובלי שום משחקים מיותרים, הוא מתקשר אלי
שהוא עם האוטו ובא לו שנסע יחד לאנשהו אמרתי לו שיבוא אלי ואז
נראה כבר...
הוא בא אלי ורצה לנסוע לדבר באיזו מסעדה יוקרתית כזאתי חדשה
שנפתחה אבל העדפתי שלא...
אמרתי לו שאני יוביל אותו למקום הרבה יותר טוב...
אני קראתי לו גן הורדים... לא היו בו ורדים היו בו פרחים
רגילים למדיי וספסל אחד מיוחד, עליו הייתי מבלה שעות מאז שאני
קטנה רק בלשבת ולחשוב... אהבתי את זה מאוד.
קראתי לגן הזה גן הורדים כי זה פשוט נתן לו אוירה יותר
קסומה... מתוקה... ורודה כזו... שמזכירה ורדים...
אף פעם לא לקחתי אף אחד לשמה, למקום שלי, אבל משום מה איתו
הרגשתי בטוחה ומשהו לא מוגדר פשוט משך אותי לשם, איתו...
נכנסנו לגן לא היה שם אף אחד, אף פעם אין כי אני לא חושבת
שהרבה מכירים אותו, הוא קטן והוא די מוסתר... הוא שלי...
ישבנו שם על הספסל הקבוע שלי מתחת לעץ הגדול ודברנו ונהנינו
וצחקנו והוא קטף לי "ורד" ובשלב מסוים התקרבנו... היססנו
טיפה... והתנשקנו...
הנשיקה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים... כי זו הייתה גם
הראשונה!
אז נכון היא לא הייתה כמו באגדות - כמו שתמיד אני ברוב תמימותי
חלמתי שתהיה, על חוף הים לרקע השקיעה בלילה... אבל היא הייתה
כל-כך תמימה ומתוקה... כמו ה"ורדים" שהקיפו אותנו...
היינו בגן עם פרחים לא מוגדרים, ספסל עץ ישן, אור יום מאיר
עלינו, ואנחנו... וזה פשוט קרה... ללא תכנונים, ללא אגדות,
פשוט קרה...!
וזו הייתה ההרגשה הכי מדהימה שאי פעם הרגשתי! תמיד חשבתי
שהראשון שאיתו אתנשק יהיה מישהו שאוהב ממש ואכיר במשך הרבה זמן
ואז זה יקרה אבל באותו רגע פשוט לא חשבתי יותר מידי... אני גם
לא חושבת שאהבתי אותו כי עם כל האמונה שלי ב-אהבה ממבט ראשון,
לא באמת אהבתי אותו כי לא באמת הכרתי אותו ועדין הרגשתי כאילו
ביומיים המדהימים האלו שבילינו יחד, בביטחון הזה שהרגשתי איתו,
שאפילו הראיתי לו ללא כל היסוס את "גן הורדים" שלי שאף אחד לא
ידע על הימצאו, הרגשתי כאילו אני מכירה כל חלק ותכונה בו...
זה היה מדהים! למחרת לא יכולתי להוריד ת'חיוך שלי מהפנים...
אף אחד לא הבין למה חייכתי מה'נכשל' שלי בכימיה ומזה שהעיפו
אותי מהכיתה לפחות כל שיעור כי לא הייתי מרוכזת בכלל... הרגשתי
פשוט מאוהבת... מאוהבת באהבה... הרגש הכי עצום שקיים!
כשחזרתי הביתה הוא היה שם... הוא חיכה לי עם ורד... ורד ורוד
ואמיתי בדיוק כמו שאני אוהבת... הוא חייך אלי את החיוך שתמיד
כובש אותי מחדש ואמר לי בקול רך: "זה בשבילך, בוני...
בוני..."

ואז... התעוררתי.