מוקדש בהמון אהבה לאחי, אביחי, שהוא המודל לחיקוי שלי

אחי הוא באמת משהו אחר תמיד ידעתי את זה. כבר במסיבת הסיום של
כיתה יב' הוא הפגין קישורים בתור המפקד של הכוח, הייתה להם
מסיבה ממש מצחיקה, כאילו חטפו להם את הרכזת וכל זה וקראו לו -
דין עמית, כאילו דינמיט, כן היה להם את הקטע הזה של השילוב.
טוב אני גולשת מהנושא, כבר אז ידעתי שאיתו זה לא יהיה קל ובכלל
הוא בא מבית פטריוטי למהדרין, גאוות יחידה, קרבי זה הכי אחי
ולפעמים גם אחותי, תלוי בסיטואציה. הוא נפל במיונים לטייס, על
פסיכולוגי, או על רפואי אני כבר לא זוכרת. בסיירת מטכ"ל שאלו
למה הוא בא למטכ"ל, הוא אמר שנפל מטייס, טיפשון, מי שלא מתאים
לטייס לא מתאים גם למטכ"ל.
בסוף הוא הגיע לנח"ל. היה מצוין, התקבל לעורב, שזאת פלוגת הנ"ט
של חטיבת הנח"ל. עורב זה בכלל השם של הטיל, דווקא טיל מגניב
משהו, הבעיה שהוא ממש כבד, עובד על חצובה וכאלה. הוא היה מאושר
באמת, למרות שהוא לא התקבל להכי טוב, הוא היה קרבי ושמח על כל
שנייה שהוא יכול להיות בצבא, זה לפחות מה שאני יודעת.

יום שישי בערב, אחרי הארוחה של יום שישי, אני מחפשת תוכניות
מעניינות להמשך הלילה, טוב לא כאלה מעניינות, בסך הכל אני
נוסעת לחברים בעיר לצאת קצת מהשעמום של המושב. אחי לוקח אותי,
יש לנו קשר מאוד מיוחד, אני שואלת אם הוא יוצא הוא עונה שכן,
מודיע לי עשר דקות לפני ויוצאים. אה, ושקט, כל הנסיעה שקט, רק
המוזיקות שלו כל פעם משו אחר, מה שבא, ממנו למדתי על סגנונות,
הוא באמת אלוף.
הוא מרים לי טלפון בערך בשלוש, אצלו נגמרה היציאה הוא בטח יצא
לשתות בירה באיזה פאב וככה זה, שותים, יושבים מדברים וזהו,
חותכים הביתה. אז הוא אוסף אותי ונוסעים. את כל הסיבובים
המעפנים האלה בדרך אנחנו עושים עם אלאניס מוריסט באקוסטית שלה
וברקע? שקט. הוא לא מהמדברים, בעצם גם אני, בעצם אני לא
מהמדברים איתו. למה? כי ככה יצא, אנחנו לא ממש מדברים, בטוחים
שאין על מה.

את הסיום מסלול שלו, אני חושבת שעושים באנדרטה של חטיבת הנח"ל
ליד חדרה, זה ממש מרגש, עכשיו הוא לוחם, כאילו שלא חזינו את
זה, אבל טוב שיהיה, עכשיו זאת עובדה. המפקדים שלו ממליצים עליו
לקצונה והוא לא מהסס, תמיד ידעתי, הוא משהו מיוחד, הוא מסיים
בהצלחה את הקורס ולסיום של קורס הקצינים כבר כל המשפחה מגיעה,
עכשיו לא סתם לוחם, אלא קצין. ואבא? הכי גאה בו בעולם, גאוות
יחידה אמרנו? בכלל בכל השירות הצבאי שלו, אבא הלך אחריו לכל
מקום. יום הולדת 19 בבא"ח נחל ליד ערד, ביחד עם מנגל, המון
אוכל וחברים. את יום הולדת 20 חגגו לו באוהל שלו, ליד להבים.
כי בדיוק הם למדו איך משתמשים בעורב, והכל בהפתעה, הכל
בשבילו.

שוב יום שישי, הפעם קצת יותר מוקדם. ארוחת יום שישי.
אבא ואחי מדברים, הם משתמשים בכל מיני קיצורים שאני לא מבינה,
טוב נו, בכל זאת... שפת צבא, שיהיה. והבעיה, שאני יודעת שהמצב
גרוע, אני יודעת שאימא לא ישנה בלילות ושאבא מנסה לדלות כל
מידע שיש לו, על איפה בדיוק הוא נמצא. הם ממשיכים לדבר ואחי?
הוא אומר לאבא שהוא לא היה צריך להילחץ באותה פעם שהוא שמע
יריות מצד השני של הטלפון, ככה זה כשבדיוק פרצת למעבדת נפץ
בפאתי טול כרם. אבא מחייך ואומר שאף אחד לא היה רוצה להיות
מהעבר השני של הקו, לשני הצדדים. הם ממשיכים לדבר על צבא וכל
זה, ועל המצב. ואני יושבת, מקשיבה להם, כאילו רק הם נמצאים
עכשיו, אין עוד כלום. אבל אני לא מבינה, מה בעצם הוא עושה שם?
הוא אמר שהוא כבר כמה ימים בטול כרם, כמה ימים? אני ממש
מבולבלת, אוף, מה כל זה ולמה הוא לא יכול להגיד איפה הוא ומה
הוא עושה?
ואני לא טיפשה, אני כבר בת שש עשרה, יש סודיות וכל זה, אבל הוא
אחי, אני צריכה לדעת מה איתו.

אחרי שהוא סיים קורס קצינים, הוא הלך להדריך טירונים. עדיין לא
הבנתי שאחי מפקד. זה היה בגדר, מילים, לא יודעת.
כשהחיילים שלו, עמדו באנדרטת הנחל, בדיוק כמוהו, רק שהפעם
במקום לקבל כומתה, הוא חילק אותן, הייתה להכל משמעות לגמרי
אחרת, ואז אחרי שנה כבר שהוא מפקד אני קולטת את זה סוף סוף,
אני רואה אותו עומד שם על כל המטר תשעים שלו, מצוחצח, מדוגם,
המודל לחיקוי שלי, שם הוא התחיל להיות לפחות. שבוע לפני
שהחיילים שלו סיימו, היינו בבית והוא היה צריך להחזיר את כל
הסיכות שלו למדי האלף. הוא שונא את זה, הוא קורא לזה מסדר
הסיכות, אבל הכל בצחוק, אז גם אני מחייכת, הוא שם את כולן
ומתעצבן על כל סיכה נוספת, הוא אומר לי שאם מוסיפים לו עוד
סיכה, הוא בורח מהצבא. בסיום מסלול של הטירונים שלו, הוא מועלה
לסגן. אני שרה לו בדרך הביתה ,"עוד ארון אחד" כי סגן, זה שני
ארונות, על הכתף. ממשיך בכמה תפקידים ועובר להיות סגן מפקד
פלוגת הנ"ט של חטיבת הנח"ל, או בקיצור סמ"פ של עורב נח"ל. ואני
חייבת לדעת סוף סוף מה בדיוק הוא עושה שם. ושוב יום שישי אולם
הנסיעה הקבועה שלנו משתנה קצת, הפעם הוא עם הטויוטה שהביא
מהצבא, הפעם אהוד בנאי ברקע, הפעם כבר אין לי ברירה, אני שואלת
בהיסוס, אביחי? מה אתה עושה שם? הוא מחייך ושואל, איפה? ואני
אומרת שכבר עבר המון זמן, אבל, שם בטול כרם, מה עשית שם? והוא
מתחיל לספר, על לילות בלי שינה, על פריצות לבתים באמצע הלילה.
הוא ממשיך ומספר על ההכנות, שמגיע מידע ואוספים נתונים ומוצאים
את הבית ונכנסים.
ונוסעים בלילה בטול כרם, עם ג'יפים ממוגנים בלי אורות, מן
שיירה מוזרה שכזאת. מגיעים אל הבית וכולם מתפרסים מסביב, כדי
שהחשוד לא יברח. ואני שואלת, כבר עם מועקה בגרון ומה התפקיד
שלך בכל זה?
והוא מחייך אלי ועונה, שהוא זה שדופק בדלת, שמבקש לערוך סריקה
בבית, זה שבא ראשון במגע עם דיירי הבית, זה שמבקש, זה.
הוא מסיים לספר ומחייך ואז שותק, מוציא את הדיסק, מעביר לרדיו,
קצת גלגל"צ לשינוי המצב רוח. אני שותקת, את הדמעות אני מחביאה
טוב טוב, הוא עוצר ליד הבית של החברה שלי. איך שהוא מתרחק אני
משחררת אותן, בכמויות, רק שייצאו, מנסות להקל על הטיפשות
והאדישות שהפגנתי כל הזמן הזה, ואני לא מבינה.

משהו אחד אני לא מבינה
כי הוא אחי והוא משהו מיוחד, מההתחלה ידעתי, אבל מה קורה אצלו
בפנים, לא בטול כרם, לא בבסיס, לא בפאב עם חברים, מה קורה לו
בפנים, בשנייה הזאת שלפני, אני כנראה לעולם לא אצליח להבין.

13.5.2004
כי למרות שאחי בריא ושלם, 11 חיילים ביומיים האחרונים נהרגו,
לא יכולתי להישאר אדישה, כל מילה כאן אמת, אז זה, הסיפור שלי.