הוא היה גבוה. כולם בגיל שלו כבר היו יחסית גבוהים, אבל הוא
במיוחד. היו לו עיניים ירוקות כהות והוא היה הולך עם סנדלי
הרים, כלבבי. היה לו קול נמוך ועמוק, והצחוק שלו היה צחוק מוזר
אבל משעשע. היה צוחק עם פה פתוח. אבל בנוסף לכל זה הוא היה חבר
של אח שלי. אולי לא בנוסף, אולי למרות. היה ברור לי שלא נוכל
לממש דבר בגלל שהוא היה חבר של אחי. מן חוק כזה.
אף פעם לא הרהרתי בזה בכלל, עד שיום אחד הוא התקשר לאחי
והתחלנו לדבר. הוא הצחיק אותי קצת, אבל אני בעיקר אותו. והוא
צחק, עם הפה פתוח. מאז לא הפסקתי לחשוב. הייתי מחכה שהוא
יתקשר, והייתי עונה לכל הטלפונים בבית, לא משנה אם הייתי צריכה
גם לענות לכל החברים האחרים של אחי, של אבא, אמא ואחותי
הגדולה. גם הייתי חושבת על כל מיני התחכמויות ובדיחות לספר לו.
הוא תמיד היה צוחק, שואל לשלומי.
התחלתי לרקום מזימות. תחילה הייתי רוקחת בלילה. אריגים שלמים
של פגישות סודיות בבתי קפה אינטימיים, פגישות לייליות בגני
משחקים חשוכים, נשיקות חטופות כשאחי מביא שתייה וכיבוד. פעם
אפילו ראיתי את זה. דמיינתי שההורים בחו"ל ואחי אצל חבר. הוא
בא ואני מכינה לו אוכל ואח"כ אנחנו שוכבים באור צהוב, כהה
ועמום.
אבל היה ברור לי שכל זה ישאר בגדר חלום. מעולם לא שיתפתי את
אחי בעניין, למרות שלדעתי הוא ידע את מסתרי ליבי.
בסוף אהובי נסע ללמוד במקום רחוק ומאז לא נפגשנו. הייתי אומרת
שיותר מאהבה לא ממומשת, זאת היתה אהבת ילדות כזאת, של זכרון
מתוק וגלידה. אחרי הכל אני הייתי בת 17, הוא היה בכיתה ד'.