הוא עמד שם מולה והיא לא ידעה מה לעשות.
היא יכלה להקיא עליו, בכל מקרה הייתה לה בחילה נוראית. זה לא
שהוא היה מכוער. להפך, כשהם רק הכירו היא חשבה שהוא בטח אחד
מהבחורים היותר יפים שהיא הכירה. האמת, היא יכלה לראות אותו
עומד שם המום, מלוכלך, תוהה. אבל זה יהיה סתם טיפשי, הם היו
בבית שלה, ואין לה כוח לנקות אחריה.
היא יכלה להכות בו עם המחבט בייסבול של אחייה. היא רצתה להכות
בו כל-כך חזק שהוא יהיה חייב להגיב איכשהו, להשמיע קול, לזוז
מעבר למה שהוא כבר ידע, אולי אפילו לצעוק. אבל היא פחדה שמא
ילכלך את המחבט. אח שלה אולי יתלהב וישוויץ לחברים, אבל היא לא
אהבה דם. היא כזאת סטרילית לפעמים.
היא כבר התחילה לחשוב על לשים רעל בשתייה שלו. שוב היה משהו
פזיז במחשבות שלה. היא רצתה להרגיש אותו נחנק, מתפתל. חוץ מזה,
מאיפה היא תשיג רעל איכותי? היא לא הייתה יכולה להסתפק בפחות
מזה, זה יכול לא לעשות את העבודה כמו שצריך. פרפקטציוניסטית
היא הייתה עוד מהיסודי. המחברות שלה היו הכי נקיות ויפות.
בסוף היא התחילה להתנשם בכבדות, היא הרגישה שהיא עומדת ליפול
והיא בכלל רצתה לצוף.
אז היא חייכה אליו ושיתפה פעולה.