גשם? באמצע מאי? אפשרי, נדיר למדי, אבל לא הגיוני - במיוחד
לאור העובדה שיש מעלי גג.
ובכל זאת - טיפות טיפות ממשיכות ליפול על כתפי החשופה. אנחנו
שוכבים חבוקים במיטתי, עירומים, בחוץ השמש שוקעת והצללים על
הוילון שלי משתנים בגוונים של אדום.
הטיפות מתווספות לנהר העצבות האינסופי הזה. שוב היא בוכה, הפעם
היא אפילו לא יודעת למה. "תתעודדי," אני אומר לה, "תחייכי".
היא ממשיכה ואני מנסה שוב, "תחייכי, בשבילי", אבל אין אפילו
תזוזת שפתיים קטנה...
ופתאום הכל נהפך שקט, וכבר לא שומעים את המשיכות הקטנות באף
האופייניות לה. אני רוכן מעליה, "בבקשה תחייכי".
והעיניים שלה - הן מחזירות לי מבט ריקני, והיא לא צוחקת, ולא
בוכה, רק תקועה באותו מבט. וכשאני מסתכל למעלה ורואה את דמותה
השקופה מרחפת מעלי, פזורה כעננה כסופה של ערב, אני מבין פתאום
למה היא בכתה.

בגללי.