07/05/04
הכמיהה הזו לידע, לנאורות, לחברה נאורה, כל-כך מאכזבת.
כבר כמעט שנה שאני כאן, סטודנטית, לומדת מנהלת שיחות
אינטיליגנטיות עם אנשים נאורים, רוכשת ידע ומגיעה לתובנות
חדשות, אבל התובנה הכי חשובה שהגעתי אליה עד כה היא שאני לא
יודעת כלום ואני כנראה גם לעולם לא אדע, אז נכון אני ממלא חסך
שהיה חסר לי אני גם מאד נהנית ללמוד ולהרחיב את אופקי אבל זה
לא ימלא את החלל. משהו חסר, מהות, והנורא מכל הוא כנראה שזה
לעולם יישאר כך, בעצם יש דבר שהוא אפילו נורא יותר, כבר קיבלתי
את העובדה שזה המצב שאתו אני אחיה את שארית ימיי, ללא מהות.

13/05/04
אז מתעוררת השאלה מה עושים?
להמשיך לתת לחיים לעבור ככה?
לשאול עוד שאלות ולקבל תשובות שלעולם לא יספקו אותי?
כשהייתי ילדה, בעצם עד לא מזמן האמנתי בקסמים, אולי יש בי חלק
שעדיין מאמין.
לחכות לקסם שאולי יקרה?
עוד הייתה תקופה תמימה שהייתי מתרגשת, חולמת על העתיד.
הייתה תקופה נהדרת שהיה בי כוח לחשוב קדימה, לעשות...
היום נדמה לי שאני מכונה מתוכנתת, צבא, טיול, תואר...
יהיה לי אומץ לשאול את עצמי מה באמת יעשה אותי מאושרת? ואם אני
אגלה שזה נועז מדי?
ואם אני אגלה שאני עד כדי כך לא מכירה את עצמי שאפילו על שאלה
פשוטה כזו אין לי תשובה?
ואם אני אגלה שאני פחדנית?
אולי אני כבר יודעת שאני פחדנית?
בינתיים אני מחכה
כנראה שעובדה זו עונה לי על רוב השאלות עד הרגע שבו אני אחליט
לתת לעצמי תשובות אמיתיות.