מונולוג שכתבתי למסיבת הסיום שלי
ושמאוד נגע לליבי...


אני זוכר את היום שבו ראיתי אותה לראשונה.
אני זוכר את המבט התמים שלה,
את שיערה הארוך והמתולתל שהתבדר ברוח, את עיניה המבריקות
שנצנצו כמו כוכבים.
לא ידעתי איך להתחיל לדבר איתה,
לא חשבתי שהיא תשים על אחד כמוני.

לאחר חצי שנה של אהבה,
עזרתי אומץ ושלחתי לה מכתב.
אני זוכר את אותו יום הלב שלי כל כך דפק.
כתבתי כל מה שאני מרגיש כלפיה...

היא החזירה לי מכתב... מכתב מלא אהבה.
זה היה היום הכי מאושר בחיי!

שנה שלמה של אושר, שנה שלמה של אהבה,
עברה כל כך מהר.
ופתאום היא עוזבת עם המשפחה
זה היה יום כל כך נורא בשבילי, ואני בטוח שגם בשבילה.

ועכשיו, אחרי 10 שנים, אני יודע שהיא חזרה.
הילדונת שלי,
פרח האהבה,
אני יודע שהיא כאן.
ואני עוד אמצא אותה...