זה  היה לילה חם, ושוב המזגן לא עובד.
יוני נע וזע, מסיט את הסדינים. המיטה חמה ולחה, רטובה מזיעה.
בזעם הוא מעיף את השמיכה מעליו, מגשש בחושך למטבח. גם הלילה
הוא לא יצליח לישון. השעה כבר מאוחרת, ואי אפשר להדליק את
האור. השכנים יראו, ידעו שעוד פעם הוא לא נרדם. הם תמיד
מתלחשים מאחורי גבו, מדברים על הטיולים שלו באמצע הלילה, על
איך הוא מסתגר במשך כל היום בבית.
הוא פתח את דלת המקרר, ואור ניאון קודר ממלא את המטבח. הכלים
המלוכלכים בכיור, רצפת החרסינה וארונות הפלסטיק נאורו באור
חיוור ולבנבן. מרחוק הוא שומע את הטורבינה של הגנרטור מתחיל
לעבוד, מספק כוח למקרר הקטן. כבר שבוע לא מגיע חשמל לקיבוץ,
והגנרטור הישן מספק את כל הכוח. מפעם לפעם המכונה הארורה
מפסיקה לפעול ויוני מחכה לשעות לילה, לוקח את ארגז הכלים שלו,
ויוצא לתיקון לילה. לפעמים הגומייה נקרעת, לפעמים פשוט צריך
למלא את המכל בסולר. זה לא התפקיד שלו, הוא חושב. בשביל זה יש
את הכלבוינק של הקיבוץ. לפני כמה ימים הוא ניסה להתקשר למשה,
איש האחזקה, אבל גם הטלפונים לא עובדים. לפעמים, בגיחות
הליליות שלו, הוא מגניב למשה מכתבים קטנים לתיבה. מדווח לו על
התקלות, מתחנן ממנו שיתקן אותם. שיתקשר לבזק, שיתקן את הכבל.
הוא כבר שבוע לא דיבר עם ההורים בתל-אביב.
אבל משה לא מגיב לפתקים שלו, וגם לא אף אחד אחר בקיבוץ. הם
אפילו לא באים לבדוק למה הוא לא יצא מהבית כבר שבוע. אף אחד
מהם לא יודע שהוא גוסס.
הוא הרגיש את זה בעצמותיו. במשך שבוע שלם הוא רק מקיא ומשלשל
דם. כל נשימה קשה, מאות סכינים קטנות ננעצות בריאותיו. מספר
פעמים הוא צעד בלילה למרפאה של הקיבוץ, אבל המרפאה סגורה
וחשוכה ורחל הדוקטור איננה. הוא דפק על הדלת, צעק, התחנן
שיכניסו אותו. המרפאה אמורה להיות פתוחה כל הזמן. הם בכוונה לא
נותנים לו להיכנס. הם רוצים שימות, שישתוק כבר.
לפני יומיים יוני פרץ למרפאה, ולקח מעט אקמולים מארון התרופות.
הוא היה חייב, הכאב שהוא חש היה גדול מדי. הוא השאיר לרחל כסף
ופתק, וקיווה שהם לא יזעיקו משטרה. אבל איזו ברירה הייתה לו?
יוני גישש בתוך המקרר. הוא הוציא את קופסת השימורים האחרונה
שלו, מיכל גדול למדי של תירס משומר וממותק. חקלאי מחייך הביט
בו מעל גבי העטיפה. הוא השתמש בפותחן, והתחיל לאכול את תוכן
הקופסה בכף גדולה. בקרוב הוא יצטרך ללכת למרכול המקומי שוב. גם
המרכול היה סגור בלילה, ויוני כבר פרץ לשם פעמיים במהלך השבוע
האחרון. הוא כל פעם השאיר כסף, אבל הוא ידע שהם מדברים עליו.
על יוני, שרק הגנב, המשוגע המתבודד הזה.
לפי הלו"ז, אתמול הייתה פגישת מועצה בחדר האוכל של הקיבוץ,
ויוני ידע שהם מתלחשים, מתכננים, קושרים נגדו. שהלך לחדר האוכל
בלילה, הוא היה נקי בצורה מופתית. אבל יוני ידע הם היו שם
מוקדם יותר בבוקר, כל הקיבוץ ששנא אותו.
בתוך הבית הקטן שלו היה חם, והמים מהברז היו רותחים וחומים.
הוא יצטרך להשאיר למשה פתק שיתקן את מוביל המים של הקיבוץ.
יוני תפס בקבוק מים מינרלים קר מהמקרר, נייר מכתבים ועט, ויצא
החוצה לאוויר החם והלח של אוגוסט. יוני התחיל ללכת באיטיות
לאורך הרחוב, הרוח המערבית הקלה מקלה במעט על החום והלחות.
החולצה הדקה שלו הפכה לרטובה ונדבקה לגבו. הרחוב היה שקט, ללא
אף נביחה של כלב או רחש. אף אדם אחר לא נראה, אבל זה לא הפתיע
את יוני: הוא לא ראה או דיבר עם אדם חי כבר שבוע. רק הצרצרים
הקלו במעט על הדממה המעיקה. יוני אוהב את השעות השקטות האלה של
אמצע הלילה, בה כולם ישנים והוא רק יכול ליהנות מהעולם בשקט.
הצעדים החרישיים של סוליות הגומי מהלכות על האספלט נשמעו
בבירור בשקט המוחלט.
באוויר היה ריח חזק של ריקבון. כנראה שעוד פעם שחטו תרנגולות
בלול: הריח היה בלתי נסבל. יוני עיקם את האף, והחליט לעבור דרך
ביתו של ראובן, הלולן הראשי. בדרך כלל השחיטה מתבצעת רק ביום
ראשון, אבל ריח הריקבון  מפריע לו כבר יותר משבוע. ובכלל, למה
רק הוא מודע לבעיות האלה? למה אף אחד אחר בקיבוץ לא מטפל בשום
דבר, לעזאזל? הם עושים את זה רק כדי להרגיז אותו. הם שונאים
אותו.
הוא התיישב על ספסל קטן בדרך, בפארק המרכזי של הקיבוץ. הוא
חיבר לראובן פתק זועם על הריח מהלול. הוא ידע שראובן כבר שונא
אותו, וששאר השכנים שלו רק יכעסו עליו יותר. הוא הרי לא לוקח
שום חלק בשום עבודה בקיבוץ, לא מדבר עם אנשים, גונב ומתבודד
מכולם. בקיבוץ, להיות ה"אוטסיידר" הוא הדבר הגרוע ביותר שאפשר.

כשסיים לכתוב את המכתב לאורו הדל של הפנס המרצד בפארק, הוא החל
ללכת בהחלטיות לכיוון ביתו של ראובן.
הבית של ראובן היה מוזנח, ואף סדקים נראו ברחבי הבית. למען
האמת, רוב הבתים בקיבוץ היו הרוסים, עם  חלונות מנופצים וקירות
סדוקים. "ככה זה שאתה לא דואג לשום דבר", חשב יוני. הוא השאיר
את הפתק בתיבת הדואר. שום רחש לא נשמע מהבית. הוא התחיל לחזור
לכיוון ביתו, לוקח מפעם לפעם לגימה קלה מבקבוק המים שלו.
לפני שהוא נכנס בחזרה הביתה, הוא הביט מערבה לכיוון העשן שעלה
מחורבות תל-אביב הרחוקה. הלהבות האדירות שריצדו בעיר ההרוסה
כבר פסקו, אבל תימרות העשן עדיין כיסו את כל האזור במעטפת
חשכה.
הוא חזר למיטה. מחר בלילה הוא יצטרך לתקן את המזגן. הוא עוד
פעם לא עובד.