13/5/2004

אני רוצה ללכת לסיירת מטכ"ל.

לפעמים יש לי חלומות בהקיץ שאני מסתווה לאיזה קקטוס במדבר
האירני. אני מדמה שזה יום חם, 30 מעלות בחוץ, שמש קופחת. אני
כבר 4 ימים ישן ליד סבך שיחים וממתין בדריכות ובעירנות שהשיירה
תבוא. כול יום אני מדליק בדיוק בזריחה את סיגריית הנובלס שלי
- הממתק לאותו היום.

לאחר 4 הימים אני מאתר את השיירה של המשאיות עם טילי השיהאב 3
שמאיימים על ישראל. אני מסמן את המטרה ולאחר כשעתיים אני רואה
מטוסי F-16 מעליי שנותנים במשאיות פצצות חכמות מדויקות. אחריה
ההפצצה אני יוצא למסע בקצב מהיר לעבר המפרץ הפרסי - מרחק של 60
ק"מ. סירה של הקומנדו הימי ממתינה שם כדי לאסוף אותי לצוללת
חיל הים ומשם הביתה. גיבור ישראל.

לא יודע, אולי דימיון מפותח, אולי רצון לפצות קצת על הילדות
בלהיות גיבור, אבל איכשהו התפתחה בי הזיקה הקשה לסיירת מטכ"ל.


אני באמת לא יודע אם זה מה שהם עושים שם. כששאלתי את הדוד שלי
שהיה שם, מה בדיוק זו סיירת מטכ"ל אז הוא אמר: "השתמש
בדימיונך". דוד שלי, זה בדיוק מה שאני עושה.

אני מוכן לעשות כמעט כול דבר כדי שאגיע לשם. אני מתאמן שלוש
פעמים בשבוע בהכנה לצבא. מתאמן במשקולות לבד בבית עוד כמה
פעמים. אוכל נכון כדי לבנות שרירים. מחפש כמה שיותר מידע אודות
היחידה. מדבר עם אנשים שהיו שם.

עצוב לי שאני יודע שבדיעבד, בעוד 10-20 שנה, אני אגחך על עצמי
שהתאמצתי כ"כ הרבה בעבור כולה יחידה. לעת עתה טוב לי עם
הפנטזיות האלו שכשאגיע לשם אז אני אגשים את יעודי בלעזור
ולתרום לביטחון המדינה... רק שאני הולך על זה קצת בגדול.
ילדותי, לא?