ומאז, משום מה, הכל השתנה. והם- הם שלא ידעו קור, לא ידעו
חושך- רק אז החלו להבין. הם גדלו בחום, בלחישות הבוערות, בין
הקרניים העליזות. היא תמיד הייתה שם בשבילם- והיה זה מספיק כדי
שלא יבינו את הגדולה שבדבר, העוצמה. כגוזלים, קטנים מכדי
להבין, ואמם מגוננת ומטפלת ואוהבת... כציץ בחממה שלא מכיר את
הרוח.
עכשיו פתאום שלטה האפלה. הייתה מתפשטת מן המקום שבו כבתה,
הושיטה אצבעותיה לכל עבר, ידה בכל ויד כל בה. נגעה בכל פינה
נידחת, כל נקודה שלא ידעו, לפני כן על חסרונה בה, כיסתה את
העולם כולו. היה הדבר כאילו אותה אש, בערה סתמית, עמדה בגאון
בשערו של עולם זה אשר בו חשכה וריק בלבד, עולם הבדידות
הבנאלית, ושמרה. שמרה על עולמן המוגן והנעים של החיות חסרות
המושג, שמרה מפני חדירתם של כל אותם יצורי מחשכים עלומי שם,
שלא ידעו על קיומם. לא שיערו. ומדוע ישערו? מעולם הייתה שם,
לנצח שמרה. כך נרמז בלחישותיה, מעולם לא הוצרכו בחיים בלעדיה.
יותר מכל הושפע העכבר. עכברון קטן היה, חסר ניסיון. העולם,
הזמן, זנחו אותו, ורק כי חש כך. אולי כי זה מה שרצה לחוש. אבל
היא תמיד הייתה שם- ובכך לא פקפק. לא העז לפקפק. זמן מה לאחר
שנולד פגש בה בפעם הראשונה: מאז ומתמיד זכר את ההתפעמות... היה
מזדחל לו בשלווה תמימה אחרי אביו ואמו, בין העצים הקפואים,
הזרדים הזדוניים. מביט בעיניים עגולות בכל, חוקר ומגלה. ובדיוק
כאשר ניסה לעמוד על טיבה של עוד חיה מוזרה, הופכת גווני-צבעיה
בהבזק פתאומי, הביט סביבו- ולא מצא את הוריו. לא מצא דבר.
וכיוון שלא ידע היכן הוא, כיוון שלא הכיר את דרכו- היה אובד
עצות. החל פתע לשמוע את יללת הרוח, לפתע שם ליבו הרוטט לעצים
המנוכרים, החשוכים, לטיפות הגשם המאיימות, למבטי הרשע סביבו
שלא יודעים שובע. לפתע הבין שהוא לבד. עצם את עיניו, התחיל
לרעוד מקור, מעייפות, מפחד. וסביבו ציוצים, קרקורים, לחישות
לילה. מה אם תעבור ציפור לילה ענקית ושחורה, או נחש ארס,
או...? ואז, כשחשש כבר שאין מוצא, כשהשלים עם גורלו המר... אז,
היא הצילה אותו. נשא עיניו, ובמרחק, לאור הירח הקריר שהיה
מבזיק שוב ושוב מבעד לעלים הדוקרניים- ניצוץ קטן. אור. הוא לא
הכיר את פשרו, עוד לא חווה כמותו לפני כן, אך בלא היסוס, מבלי
להביט לצדדים, פתח בריצה כמעט מטורפת לכוון האור. כי לפתע הוצת
בו משהו. קמצוץ מאושר עילאי שלא ידע כמותו...
היו אלה ניצוצות ראשונים, להבה קטנה. וכשקרב אליה, הייתה
מחלחלת בו אותה תחושה אמיתית ונכונה שלא התקיימה בשום מקום
אחר. תחושה שגם לפני שהשגיח בה, לא הסכים לוותר עליה. חום.
והוא פשוט התיישב שם ליד, ובהה. והיא פשוט האירה. והבינה.
ואף על פי שבסופו של דבר מצא את דרכו חזרה אל מאורתו, הבית,
לעולם לא חש בשלמות המתעלה כמו אז, ליד האש. לא יכול היה להגיע
לאותן תובנות כשלא הייתה לצדו. ולכן יצא מביתו, משולהב, רגליו
קצת מעורערות אולי, והחליט לחפש אותה, להיות אצלה. היה מהלך
שעות וימים בתוך הזרות, הנכר. חיות אחרות לא עניינו אותו. גם
לא עכברים. מין ריקנות הייתה בהם, חוסר מתמיה. לא היה בהם
החום, לא הקרינה או האושר הנצחי, שמיועד רק לו, שרק בו יכול
לחיות. והוא המשיך למרות הכל, למרות הספקות, למרות מה שלא ידע,
למרות הכוחות החזקים שדחפו בו לחזור ולא הניחו. עד ששוב ראה
אותה. פער את פיו בתדהמה ראשונה: הייתה מדורה עצומה, אדירה.
אלף אלפי מונים מזו שפיעמה ברוחו עד כה, מששיער לעצמו. להבות
היו  עולות ויורדות בקלילות כזו, שהיה בה מן השמחה הטבעית או
הטבע המאושר. אור גדול הייתה מפזרת על פני העצים, העלים,
הפרחים, השורשים, החיות. חום כביר שיגרה בכל, ונדמה שמאז
ומתמיד בערה שם כך. חיות רבות יושבות לצדה, סביבה, מדברות זו
עם זו, לוחשות גם אליה. חיות מכל סוג ומכל מין, גדולות וקטנות
כאחד, כולן אהבוה, כולן רצו בקרבתה- אריות, פילים, נחשים,
סוסים, ארנבות, נמלים ו... עכבר, אחד.
חיות שגדלו לאורה. חיות שהורגלו אליה, באו בכל יום, בכל שעה,
ידעו שהיא שם לרצותם- לחמם כשקר, להאיר כשחשוך, לשמח כשעצוב,
וסתם להתקיים כשבודד. העכבר לא ידע את מידת התודה שלהם, ההבנה,
אבל ידע שסמכו עליה לחלוטין. והוא הצטרף אליהם. כן, מדי פעם
צריכים היו ללבות אותה. ומדי פעם אף שרפה. אש, בכל זאת. אך עם
זאת, היוותה עמוד תווך.
עם הזמן הכיר העכבר אחרים, עם הזמן התיידד.  יכול כבר להסתובב,
ללמוד, היה עסוק ושוקד. ותמיד חזר אל האש. היה יושב בתנוחה
מהורהרת, נועץ עיניים עגולות בלהבות המקפצות. פעמים שיחק,
השתולל באור, והלהבות משתוללות עמו ומכפילות את האושר. פעמים
היה מדבר אליהן, לוחש בעדינות את מצוקות נפשו, סודותיו,
שגיאותיו, ספק לעצמו ספק עבורה, נאנח. והן היו מחייכות אליו,
מלטפות תמיד, תומכות. ואף על פי שעשה לו מנהג לקנא בחיות
הגדולות, שקיבלו יותר מן האש, לבהות בהן בהצרת-עין, כיוון שסבר
בילדותו כי רק שלו תהיה- לנצח ידע שלא יכולה הייתה לעזוב. זכר
עוד הכיצד הצילה אותו שוב ושוב כשהיה אובד בקצה העולם, תועה
במחוזות רחוקים, והיא שולחת ידה המתארכת ומדריכה אותו בחזרה
אליה. והם אמרו שלעולם, לעולם לא תכבה.
לא הצליחו להבין שאפשרי הדבר. אך ביום של סופה, של גשמים
ורוחות, הם חיפשו אותה- והיא לא הייתה עוד. מה קרה לה? מלמול
של צער ומבוכה, שזורים זה בזה, עבר באוסף החיות המבוהלות. ישבו
וחיכו. אולי תדלק שוב סתם כך, כשיעבור זעם? ישבו וחיכו. והיא
לא שבה. סברה שלא תוכל לגדול עוד, שלא תוכל עוד להגיע. שלא
תצליח להמשיך. היא דעכה. ומאז הכל השתנה.
והחיות החליטו, פה אחד בקול דומם, שלא השתנה דבר. מצאו להן
פינות מוארות קצת יותר, התחפרו באדמה בשביל קצת חום. הסתלקו.
והעכבר נותר לבד. הקור שוב הקיף אותו. לא יכול לתפוס את אשר
ארע. קיווה בכל רגע ורגע שהנה, עוד מעט ותשוב כשכבתה, תידלק
שוב. החל מסתובב, סהרורי וחסר מחשבה, תחת השמיים השחורים. רצה
שוב להיקבר, והיא לא הייתה שם. רצה להשתגע, ולא ידע חום. רצה
למות, ולא ראה אור. העולם חדר אליו סוף סוף, הצליח לשנות בו
דבר מה. ריצתו עתה אחוזת טירוף, נטולת תכלית. לא ידע לאן, לא
הבין מדוע. רק שילח עצמו כברק לפנים. תהום נפערה מתחתיו, והוא-
היה בו את הרצון לקפוץ...
או אז לחשושים מוכרים נשמעו מבעד לשקט. הביט תחתיו, ומצא ניצוץ
קטן. שארית הפליטה שקמה לתחייה, רק בשבילו. רק בזכותו. והניצוץ
היה גדל, מתפשט. והוא מגן היה על הניצוץ בכל מאודו מן הרוח
והגשם. הם לא יכלו לו. הבין- שלנצח עליו להיות שם גם הוא.

מוקדש לידידה טובה שלי