השמיים התקדרו בבת אחת.
היה נדמה לה שזהו סוף העולם.
לאן נעלמו הדמעות?
הכאב בלע אותן.

היא חשבה שאולי זהו המוות
אבל ליבה המשיך לפעום.
ואולי הלב פועם גם כשמתים?
אולי.

היא רצתה לצעוק
אבל היא לא יכלה.
היא רצתה לומר שהיא אוהבת אותך
אבל זה היה מאוחר... מאוחר מדי.

לפתע, מבלי ששמה לב
פרצה קרן אור קטנה ועצומה
מבין השמיים הקודרים
היא ראתה את האור.

"האם באת להצילני מידי עצמי?" שאלה את האור
"לא, את היא היחידה שיכולה להציל את עצמך" ענה.
"לא אני לא" השיבה
ומבלי ששמה לב בכתה.

האור צדק רק היא יכולה.
הדמעות בעיניה חזרו לזלוג
הכאב חזר לפעום
והיא חזרה לחיות.

אולי הכאב הוא דרך חיי,
אולי הדמעות הן המילים שאיני מסוגלת לכתוב,
הבדידות היא ההשראה שלה
ואתה... אתה סוד אהבתה.