היא ישבה בספסל ראשון ברכבת
מחכה לשקוע בנוף
אבל זה היה מעבר ליכולתה,
הנוף לא השכיח את הכאב.
היא חשבה שאם הייתה כשמש
דבר לא היה פוגע בה
בבוקר זורחת בערב שוקעת
אבל מה הטעם אם הכל נגמר בערב.
היא חשבה שאם הייתה ציפור
הייתה מסוגלת לעוף למרחקים.
אבל מה יש במרחק שאין כאן?
היא חשבה שאם הייתה פרח
הייתה מחכה שמישהו יקטוף אותה
היה קוטף עלה עלה ושואל "אוהבת אותי, לא אוהבת אותי"
ואולי זה הפתרון?
להיות הישועה של אחר
לא.
היא חשבה שאילו לא הייתה פוגשת בך היא הייתה חופשית
אבל היא לא.
עד יומה האחרון ליבה יפעם
אך הוא לא פעם עד שפגשה בך.
ולכן לא שמש, לא ציפור ולא פרח היא רוצה להיות
היא רוצה להיות
האהבה
האחת והיחידה.
והינך שואל אותי - מה הטעם בכך?
ואין לי תשובה.
אני רק יכולה לומר שלא שמש, או ציפור או פרח אפילו לא אהבה
לא יוכלו לגרום לה לחיות.
האדם שבך הוא התרופה, הוא התקווה, הוא האוויר לנשימתה.
ולכן היחידי שיוכל לחיות עבורה
הוא אתה.
אתה השמש, אתה הציפור, אתה הפרח והאהבה.
אתה הוא היחיד שבנשמתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.