"מי זאת אנה?", הוא התחיל.
"החברה המזוכיסטית הקטנה שלי", עניתי בוהה ברצפה עם עיניים
דומעות.
"מזוכיסטית?", הוא שאל.
"כן", המשכתי, "אחת שפוגעת בעצמה."
"אנה כל הזמן צורחת."
"צורחת?"
"כן."
"מה היא צורחת?", הוא שאל.
"הצילו", עצרתי כדי לחפש אוויר, לאחר כמה שניות המשכתי.
"היא מבקשת עזרה, היא מבקשת שמישהו יעזור לה, היא בוכה."
שתקתי.
הוא זז לשניה והמשיך
"למה היא בוכה?"
"כי היא אומרת שאף אחד לא מקשיב. אף אחד לא עוזר לה, אף אחד לא
שומע."
"ואת שומעת?"
"פעם שמעתי."
"פעם?", הוא שאל בתמיהה, אני לא הבנתי מה כל כך מוזר.
"כן, פעם. פעם כשעוד נשאר מי שיקשיב לה. כשעוד היה לי כוח. פעם
כשהיא עוד רצתה עזרה", עצרתי, החזרתי את הדמעות פנימה בכוח
והמשכתי
"אנה תמיד צורחת, תמיד מבקשת עזרה, צורחת בשקט, כדי שאף אחד לא
ישמע. אבל זה לא עוזר לה."
הרמתי את ראשי לאחר שעה של שיחה.
עיניו מוקדו בחריטה בולטת מתחת לעין שלי. דם החל לזלוג ממנה,
ניגבתי אותו בכאב.
אנה. נזכרתי באנה.
"למה היא לא רוצה שאף אחד ישמע?", הוא שאל.
"כי היא רוצה למות", עניתי והסתכלתי אל תוך עיניו. שתקתי.
"למה היא רוצה למות?", קולו היסס מעט.
הורדתי את מבטי משלו לאחר שהבנתי שזאת הסיבה שהוא זז אחורה.
עצרתי לשניה ועצמתי את העיניים
"היא לא מספרת לי."
"אז למה היא לא רוצה שישמעו אותה?"
"כדי שיתנו לה ללכת. כדי שלא יעצרו אותה. כדי שיפסיקו."
התחלתי לרעוד. הוא שם לב לזה והוריד את המעיל שלו מעליו ומסר
לי אותו. מלמלתי תודה והתכסיתי, מעמידה פנים שזה מהקור.
ובאמת היה לי קר. כל כך קר.
"יש פעמים שאני שונאת את אנה. כל כך שונאת אותה. אבל בסופו של
דבר זה לא עוזר, אנה תמיד פה. היא לא צריכה להתאמץ. אני אוהבת
את אנה. כל כך אוהבת אותה, אני זקוקה לה. אפילו יותר ממה שהיא
זקוקה לסכין."
הוא הסתכל עליי במבט שואל, לא מבין מה אני אומרת.
"למה את שונאת את אנה?", הוא שאל, עיניו הכחולות שואלות
בתמימות.
"כי אנה לקחה את כל החיים ממני. אנה הרגה אותי. פעם כשעוד
נלחמתי באנה, היא שתקה, אני צרחתי. היום אנה צורחת. אני
שותקת."
"מה צרחת?"
הסתכלתי עליו בפתאומיות, לא ציפיתי לשמוע את השאלה הזאת.
"זה בסדר"
עניתי בלחישה כל כך חלשה עד כדי כך שהוא היה צריך להתקדם בשביל
לשמוע,
"צרחתי הצילו."
דמעה זלגה מעיניי.
עיגולים שחורים מסביב לעיניים, פה אדום ודם זולג מהאמצע,
מקופלת, לא הצלחתי להבין איך הגעתי למצב כזה.