אני לא מבינה את עצמי, עד כמה חזק למדתי להדחיק את מה שאני
מרגישה?!
יושבת ובוכה, אבל מצד שני לא מרגישה את הדמעות...
מנסה להיזכר ברגעים שבהם היינו כולם ביחד, כשהייתי קטנה, מסביב
לשולחן. לפני כל כך הרבה שנים, שאני אפילו לא זוכרת, היינו כל
כך מאושרים ביחד.
כואב לי להסתכל על מה שהזמן עשה, לי, להם.
המוזיקה מחרישה, קולות ומילים שאני כבר בכלל לא מזהה, מילים
שמתחברות למשפטים ארוכים...

הזמן, אני כל כל שונאת אותו!!! אני שונאת אותך, אתה שומע?!

"הזמן ירפא את הפצעים"...

אני שונאת אותך, אתה שומע?! רק פצעים חדשים, רק כאבים חזקים,
יותר ויותר...
הצלקות עדיין כואבות, מנסה להסתיר אותן מהעולם, הצלקות שלנצח
יזכירו לי, את עצמי, אותם, פעם, עכשיו, תמיד... אני לא
מבינה...

היא רק בוכה, שתיהן בוכות, עליו... הן לא מבינות שזאת
הזיקנה...
כל כך מגעיל מצידי לדבר ככה, אבל זה נכון, אני עצובה, באמת
שאני עצובה...
אבל אני לא יכולה, אין לי יותר כח, לכאב שלי, של כולם...
מזדהה עם כל דבר, מי שרע לו, גם לי רע...
מי שבוכה, דמעה שלי מוצא...

אני מדחיקה, את האמת, כל כך הרבה דברים... לא יכולה לסדר הכל,
עם כמה שאני רוצה...

אני שונאת אותך, אתה שומע?!
תראה מה עשית לי, לחיים, למה אתה מביא את ריח המוות איתך, עם
כל שנייה שעוברת על השעון העתיק, אפשר להריח אותו, יותר
ויותר...
הם לא יצליחו להתמודד, הם יקרסו, אני אקרוס...

אני שונאת אותך!! תעצר!! אל תזוז, אל תביא יותר כאב, פצעים...

בבקשה, הכאב והפצעים הם שילוב קלטני...
ביחד, צלקות, שלתמיד נשארות, אני לא רוצה אותן, לא רוצה לזכור
שום שנייה מהזמן.
אני שונאת אותך, שונאת!!! שונאת אותך על כל שנייה!!!

אתה שומע?!