הרוח נושבת בין העצים,
רואים או לא -
ממשיכים בחיים.
מסתכלים על הנוף,
כי עכשיו
אפשר לשאוף.
אף אחד לא בסביבה
כדי לראות,
את הדמעות,
שלא נשמעות
ולא כואבות
יותר.
כי אתמול זה אתמול
ומחר זה מחר,
והיום כבר נגמר
ואין כבר
על מה
לחשוב,
המוח ריק,
והמחשבות - נעלמו
ואין גם מי שישמע אותם
כי כולם ישנים,
ובחלומותיהם לא רואים
מה קורה,
מסביבם.
ורק אני,
ערה
וחושבת
על מה לכאוב,
וחושבת
על מה לחשוב,
כבר אין סיבה
וכבר אין תחושה
הכל אותו דבר
כל יום מתחיל,
ונגמר.