מביטה לשמיים וצופה בציפורים
שמתעופפות בתוך עולם גדול ללא מעצורים
ומתפללת שכל האהבה שבי בפנים
תיעלם ולא תחזור לעולמים
והראש לא מפסיק לחשוב ולהאמין הוא מסרב
וזה נראה לו שכאילו כל העולם עליו חרב
והלב כולו אוהב גם אם מבלי רצון
אך את הרגש לא בוחרים גם רגש טוב וגם יגון
ואני במקום עומדת ומרגישה כל כך לבד
והנפש מרגישה נבגדת ומפחדת שהפצע ישאר לעד
וכל היום עליו חושבת ועל כל מה שקרה
ולא מבינה איפה טעיתי ומה עשיתי כל כך רע
והציפורים שבשמיים קרבות אלי לאט לאט
ומזדהות עם הכאב שנותר בפנים בדד
כי בחיים לא האמנתי שאפשר כך לשקר
ולגלות את השקר - זה כואב הרבה יותר
והלב בעודו פגוע איבד את האמון בכולם
כי אם האדם שעליו הכי סמך בגד - יבגוד כל העולם
וגם הלב וגם הראש יודעים דבר אחד ברור
שהכאב כל כך גדול והפצע כה חמור
ואני כמו הים ואני כמו הגלים שלא מוצאים את החוף
נודדת כמו הציפורים שעפות רחוק רחוק
ומחפשת בדרכים קצה קטן של אור
פיסה קטנה ומצילה שתראה שלא הכל שחור
ומקווה לגן העדן כמו חווה וכמו אדם
ושאת כל הכאב אאסוף ואזרוק לים
ובכל כוחי הטוב אשאף למעלה לשמיים
רוצה לעוף הרחק מכאן, כמו ציפור ללא כנפיים.