היה זה יום מרגש במיוחד: סוף סוף הגיעה השעה, ופורים בא.
אנחנו, כתלמידי כתות-ט', היינו אחראים על הפעלת הפורימון
החגיגי כמסורת בת שנים של חטיבת כוכב יאיר. התאמצנו רבות,
ובאותו יום עבדנו קשה מאוד: התרוצצנו, מכרנו, צעקנו והזענו.
בשעה 13:00 בערך, בסופו של הפורימון, התכנסנו בכתות לסיכום
הפורימון עם מחנכות הכתות. בסיום השיחה כל אחד התפנה לעיסוקיו
לפני לכתינו הביתה.
מה שבטוח הוא שכולנו היינו צריכים לשחרר לחץ, מתח ועומס רב.
אני וחברי, אלון, מצאנו לנו דרך מקורית במיוחד לעשות זאת: על
נער צעיר מכיר את משלוח-המנות גדושי הממתקים אשר גורמים לך
לטחון קילוגרמים של סוכר מזוקק. אך בסוף כל משלוח מנות מסתתרות
להן מבויישות בצד שתי אזני המן יבשות וקרושות שהושמו במשלוח
מחמת חובה בלבד.
אני ואלון אספנו את אזני ההמן הללו, שניצבו מפוזרות ברחבי הכתה
המטונפת. לשם שחרור הלחצים, התחלנו במשחק נחמד שבו זרקנו בכח
אזן המן יבשה אחד על השני. המטרה הייתה חד משמעית ולא משתמעת
לשני פנים - לפגוע בשני!
אני עמדתי ליד דלת הכתה, שתמיד הייתה סגורה, ואלון עמד בצדה
השני של הכתה, ליד הלוח.
זרקנו אחד על השני פעם אחר פעם, אני עליו  והוא עלי וכך
הלאה...
ככל שחלפו הדקות גברו הרצון והמוטיבציה לפגוע אחד בשני. אלון,
חשוב לציין, הוא נער חסון וחזק מאוד, ופגיעה שלו עלולה להכאיב
עד מאוד לנפגע המסכן.
המשכנו לשחק עוד מספר דקות, כאשר הסתבר שהדלת לידי לא הייתה
נעולה באותו יום לשם שינוי. מישהו פתח את הדלת הזו, אך עובדה
זו לא הפריעה לנו, הרי היינו בתוך הכתה.
ברוב הזריקות לא פגענו, והדבר כנראה דגדג קלות את עצביו של
אלון. לכן הוא גמל בלבו החלטה מהירה: ראיתי אותו אוחז אזן המן
גדולה וקשה בידו, הוא הניף את ידו מעלה ואחורה, בחוזקה שלא
תאומן הוא זרק את אזן ההמן לכיווני. אך לרוע מזלו של אלון אני
לא הייתי הקרבן הפעם... בדיוק כאשר אזן ההמן התעופפה באוויר
לכיווני סימה, המחנכת שלנו. שהיא אדם רגזן למדי, לעתים עברה
לאטה במסדרון שליד הדלת הפתוחה.
ההפתעה הייתה גדולה: אזן ההמן, עם כל התנופה, חבטה בעצמה רבה
בכתפה של סימה.
לפתע שמענו "איייייי!!!!". אנקת הכאב שהתייללה מפיה של סימה,
הבעה ללא מילים לתאור הכאב שנוצר כאשר אזן ההמן פגשה את כתפה
החשופה.
תחילה לא הבנו שסימה היא שנפגעה, ולכן התחלנו לצחוק. אך כאשר
ראיתי שהיא הקרבן, מבע פניי השתנה מגיחוך לדאגה. נופר ידידתי
שאלה בטון מתגרה את סימה  "מה, זה פגע בך?"
וסימה השיבה בכעס מהול ברחמים עצמיים: "כן, בטח שזה פגע, וזה
כאב לי מאד!"
בזוית עיני הצלחתי לראות את ענת מתגלגלת מצחוק בצד בעוד אני
מודאג לגבי עתידו הקרב של אלון.