בילי פילגרים ז"ל
אנחנו יושבים שם במק'דונלדס והוא מנסה להסביר לי איך דבר לא
שונה מאחר, אבל אני לא מקשיב. אוי לא, אני אומר. אוי לא, אוי
לא, אוי לא, הנה הזקנה שם מעלה ליחה לאט-לאט ועוד שניה היא בטח
תירק אותה על הרצפה. אוי לא לא לא. והוא אומר שרק בגלל שאנחנו
מעניקים משמעות לרגעים אלה, זה לא שבאמת יש להם ערך כלשהו.
איפשהו בחנות ליד נמצאת התאילנדית שלה, והיא החנתה אותה בחוץ
עד שתסיים את הקנייה. המימד הרביעי הוא מימד מגניב להיות בו,
הוא אומר. הרביעי הוא מימד הזמן. ואם היינו רואים אותו, זה היה
כמו תמונה פנורמית. מגניב להיות ברביעי, אבל הדברים לא הופכים
למעניינים באמת עד שאתה מגיע למימד החמישי. החמישי הוא שנותן
משמעות לחיים שלנו, הוא אומר. אוי שיט, היא ירקה. המימד בו
ניתנת לנו הבחירה. או בכל מקרה, במימד החמישי נפרשות האופציות
ואנחנו חיים את כולן בבת-אחת. כדי להבין את זה, יש להבין
שהמימד החמישי לרביעי, הוא מה שהשלישי לשני. הרגע בו התמונה
מקבלת עומק ורוח החיים נושבת לפתע. אבל אין חיים בזקנים האלה.
להיות הארנק של איזה תאילנדי היא דרך פתטית לגסוס. וכן, גם
אצלנו במשפחה משלמים לאיזה תאילנדית להחזיק בחיים את מה שצריך
להיות מוגדר כצומח או דומם ובכל מקרה את מה שאינו עוד. ככה זה.
אני גם חושב שזה אירוני, שהרגעים הכי גדולים בחיים מוחמצים
לחלוטין. הרגע בו הגלגלים ממשיכים במסלולם ולא סוטים לנתיב
הנגדי אל תאונה מחרידה עם משאית ואני חוזר הביתה בשלום ורואה
קצת טלוויזיה ומביא קצת ביד והולך קצת לישון וככה חלף הרגע
הגדול בחיי. |