כבר מגיל צעיר שררה ביני לבין דור יריבות בלתי נמנעת.
דור התאפיין עוד בצעירותו בטימטום בלתי נסבל ובחוש הרס
וונדליסטי אשר שלט בו.
למרבה הצער אותם ימים הגיעה אלי הבשורה הכואבת שמשפחת הירקות
המקולקלים (משפחתו של דור),  עומדת להיות מי אם לא - השכנים
החדשים שלי...
אותה תקופה התפתחה ביני לבין דור מערכת יחסים נפלאה, הוא משליך
אבנים מצידו השני של הרחוב ואני חוטפת אותן.
אבן עברה ואבן חלפה ועם הזמן גם המשקפיים שלי ז"ל חטפו את
עונשן מדור המנוול.
בשלב זה גם בין המשפחות נוצרה יריבות ומאז השנאה דלקה והתעצמה
במיוחד כאשר שכנתי המסריחה  אימו של דור, ביקשה שנמית את דווקא
(הכלב שלי) ונרדים אותו אחת ולתמיד, גברת ראש ברוקולי דפוק.
דור מעולם לא בא על עונשו עד אותו יום.
עם חלוף השנים דור ידידינו מהצד השני של הרחוב המשיך להרתיח את
עצביי, הספיק מבט חטוף אחד בליפה הכתומה והמסולסלת שלו והעצבים
החלו גועשים.

כתה ט' הגיעה וככל שעברו השנים דור מצא פחות ופחות חן
בעיני...
שיעורי המתמטיקה אילצו את חלקינו להיפרד מכתות האם ולהתפצל -
בין המתפצלים הופיע שמי כך שנותרתי מחוץ לכתה.
בדרך מפתיע דור החמור מצא את דרכו לכיתת האם שלי, ומילא לכתת
האם - למקום הפרטי, האישי והקבוע שלי.
כרגיל דור החצוף שוב לא שלט ביצרי הטימטום הגוברים שלו ושוב
אני הייתי הקרבן.
דור נהג להשליך את כל חפציי מהשולחן באופן קבוע, נוסף לכך גם
טרח להניח אותם בנחמדות לאחר שדרך עליהם עם רגליו העדינות
בפינת הכתה המלוכלכת והחשוכה ביותר.
על כל פנים לשם שינוי מסיבה לא מוסברת החלטתי לנהוג בבגרות
וליישב את העניין אחת ולתמיד, ובמילים אחרות לשים סוף למעשיו
של האדיוט הסובל מטימטום כרוני ללא הפעלת תרגילי נקמה רגילים.
ולכן ביקשתי ביתר נחמדות ובנחמדות יתרה מהכתום המסולסל להניח
לחפציי לנפשם. כך שבוע אחר שבוע בקשתי מדור שיעיף את הטלפיים
המזוהמות שלו מחפציי, אך לשווא, דור המשיך בשלו!
זמן רב עבר והמון חפצים מצאו עצמם מטונפים בפינות החשוכות של
הכתה, ואני מצאתי את עצמי זועמת יותר ויותר מפעם לפעם.

כתוצאה מההיסטוריה המשותפת שלי ושל דור ויחסי השכנות הנהדרים
ששררו בינינו החלטתי שדור עבר את הגבול וגם הוא כמו רבים אחרים
הולך להצטרף לרשימת הקורבנות ושעירי העזאזל שלי...
בין 2 שעות המתמטיקה דור יצא להפסקה יחד עם קבוצת הגלמים שלו
ואני פלשתי לכתת האם, הכתה הייתה כמעט ריקה וכעת היה ברור
שמישהו יענש...
לפתע צץ במוח רעיון שיגרום לגזר העומד להתייסר ללהניח אחת
ולתמיד לחפציי וכמובן להתחרט מעומק ליבו המטומטם על מה שעשה
לי... החלטתי ללמד את הגזר לקח!!!
החפצים המלוכלכים והמכוערים של דור, ביניהם ספרים וחברים
אחרים, נחו על השולחן מיותמים ומשועממים ולכן החלטתי להוציא
אותם להרתפקאה בלתי נשכחת במסדרונות בית הספר ובפינות הנידחות
ביותר...
כך פיזרתי לי בעצבים את החפצים של דור - קצת פה וקצת שם,
בידיעה שדור את החפצים לא ימצא לעולם.

לאחרת שסיימתי לפזר את תוכן תיקו של דור הדביל, השארתי פתק
פרידה ומזכרת לגזר המסולסל - היה זה פתק יפה ומעוצב בכתב יד של
אוטיסט...
"דור: תחפש את החפצים שלך בשרותים" .
הצלצול הגיע ועימו שעתי לחזור לכתה, עדין נסערת ועצבנית חזרתי
לכתה לא מרוצה וחושבת על  דרך נוספת לגרום לדור להתאבל  על
האובדן.
וכעת הסיפור מבוסס על עדויות  בלבד:
דור נכנס, כמו תמיד, לכתה, כשליפתו המסורבלת מקדמת את בואו.
הפרצוף המחוייך הזדוני והמעצבן של דור הפך עד מהרה לחצוץ
וחצילי למראה הפתק המלבב והכתוב בהשקעה רבה שהותרתי אחריי.
מסתבר שדור הנבוב זיהה את כתבון של האוטיסט המסתורי ככתבו של
חברו, גיא, ולכן החל נוזף בו בטון דורש וטנוני העומד לפרוץ
בבכי סוער שיחזיר את חפציו האבודים, מן הסתם לגיא לא היה שמץ
של מושג איפה נמצאים החפצים של דור, ומפני שדור הבכיין הכתום,
שכעת קיבל גוון אדמדם מרוב כעס, מיהר להסיק ולסכם שגיא הוא
האשם התנפל עליו והיכה בו בעצבים ובכח ברוב טימטומו... גיא
המסכן חזר למקומו מבולבל לאחר שהמורה הרגיעה את הרוחות.
ובנוגע לדור - דור לא חזר למקומו והמשיך להתמרמר ולהפריע
להתנהלות השיעור, בין המלמולים הזועמים והכעוסים נשמע המלמול
המתוסכל והחוזר על עצמו " נוו... איפההה החפצים שלי... נווו...
מי הבן זונה שעשה את זה... נוווווו... יוווו נו איפה
הספרר...", נראה שדור איבד את חפציו ורק מישהי אחת ידעה את
מקום המצאם והיא לא התכוונה לגלות לו...
כל מה שנותר לדור לעשות הוא לגשש אחר חפציו המפוזרים
במסדרונות, וכך בא על עונשו השכן  הכשרוני, הכתום והמכוער שלי,
וחברו, שגם אליו לא חשתי חיבה מיותרת, ואני כמובן כמו תמיד
באתי על סיפוקי...
ומאז כפי שציפיתי, חפציי נשארו מסודרים ויפים על השולחן הירוק
ושום דור מלוכלך לא נגע בהם יותר...