מתעבת אותך... את חושבת שאת כל כך מושלמת! את לא! גם לא תהיי.
את כל כך רחוקה מזה, לא תצליחי לגעת. את יכולה להמשיך לבכות
ולרחם על עצמך ולהאשים אותי בכול, אני לא חושבת שזה יעזור,
הכול אבוד לך... אולי תנסי לחשוב איך זה קרה?! שאפילו היא,
שתמיד הייתה לצידך, כבר אינה. את לבד, ואני בטוחה שאת יודעת את
הסיבה.
החיים חלפו, ילדה, את בודדה... כבר נמאס! הכול הולך לך, חומק
מידיך, והמיוחד שלך כבר לא ישוב אליך, הוא הלך, הלך לתמיד...
אז גם בזה אני אשמה? למה, בגלל הקנאה? אז נכון שאולי די
התרחקתם, את והוא... ונכון שאולי אנחנו ממש התקרבנו... אני
והוא... ורק שתדעי, שאני ממש נהנית... כאילו, בלי לדרוך לך על
הפצעים הפתוחים, זאת לא הכוונה... אבל כשהוא אהב אותך, מה את
אמרת לו? "אני לא יכולה". פגעת בו, הוא המשיך לחכות, הרגיש כל
כך רע עם עצמו, אז תראי מה קרה! הגלגל התהפך! מופתעת?! בדיוק
להפך... כולנו ציפינו... שיגיע הזמן שהוא ישכח ממך וימשיך
הלאה... זה קרה... ואת עצובה, ולמה? כי הוא חסר לך... הוא זה
שתמיד היה פה בשבילך כשרצית... הוא היה כמו מובן מאליו... אין
יותר מובן מאליו, הכול נגמר, הכול התפוצץ, ומה שנשאר עכשיו זה
רק הכאב... הכאב המר שלך, השמחה המתוקה שלי... אני יודעת שאולי
זה לא הכי נחמד מצידי, אבל אין לי יותר מדי מה להגיד, חוץ מזה
שזה היה מתוכנן מראש. מגיע לך יחס כזה, את לא שווה יותר מאף
אחד, את לא מיס פרפקט, תצאי מזה, הכול הסתיים, ברוכה הבאה לצד
השני... הצד שבו עוד לא היית.