באירוויזיון ראיתי אנשים שרים.
צוחקים, מנפנפים דגלים, נהנים מהחיים.
הם צוחקים, אנחנו פה בוכים.
בוכים על ילדים בני 20 שנהרגים בתוך נגמ"שים
וחלקי גופותיהם מפוזרים למרחק של מאות מטרים.

ובתעתוע גורל אכזרי, שרידיהם נתפסים בידי מפלצות מחופשות,
מחופשות לאדם.
בזאר של אימה וסיוט
מיד מוכן ברחוב
בזאר שמורכב מחלקים של ילדים
רק בני 20.

ובצד השני של היקום,
אפשר לצחוק, לשיר וליהנות,
כי הדי הפיצוץ לא חודרים בעד הבועה
האירופית הקשיחה.

13.5.04