פעם אחת לפני שנים רבות חי לו ביבשת הדרומית, ביער עבות ורחוק
טרול גדול וכחול. לטרול היה כוח רב ומוח קטן, לב רחב וראש
שובב. בקיצור, אף אחד לא ידע מה לצפות מהטרול. כשהטרול היה
מרגיש לבד בלילות האביב החושניים הוא היה יוצא לבדר את עצמו
במעשה קונדס, קורע את היער באקט זה של צחוק וקיפוצים. הוא היה
רץ לכל הכיוונים לאורו הלבן של הירח המלא. הוא היה משמיע
קולות, קופץ ובוטש כמו טלה. הוא היה מטלטל חזק את כל העצים
ומעיר בבכי את כל הגוזלים. הוא היה שועט בדהרה דרך סבך השיחים,
דורך על מאורות נסתרות ומטריד ממנוחתן את כל החיות. לבסוף הוא
היה מתגלגל במורד ההר בצחוק אפל ומסתורי, בקיצור עושה בלגן
ומפר את הסדר הציבורי.
בבוקר היו קמות החיות טרוטות עניים ועייפות, מרכלות על אירועי
הלילה שעות על גבי שעות. הן היו אומרות אחת לשניה "חייבים לשים
לזה סוף" אבל אף אחת לא ידעה איך על הטרול את החוקים לאכוף.
לבסוף עלה לסנוניות רעיון מבריק. הרי כולם יודעים שטרולים מאוד
אוהבים זהב. הסנוניות עפו לאורך אפיק הנהר אספו גרגר אחר גרגר
של המתכת הנוצצת, הם הביאו לטרול שרשרת אחר שרשרת, תכשיט אחר
תכשיט. לאט לאט בסבלנות אין קץ הן הצמידו לטרול את העדיים
לפרקי הידיים והרגלים עד שכבלו את המפלצת באזיקי זהב.
הטרול לא יכל לזוז. הוא שכב בצל מתחת לעץ עבות. ואפילו שכולנו
יודעים שטרולים אוהבים זהב הטרול הכחול הפך מיום ליום לאפטי,
עצוב ומדוכא.
לילה אחד עברו מתחת לעץ להקת גחליליות. כאב להן לראות את הטרול
מייבב חרישית. בעצם הם חיפשו אותו כי התגעגעו קצת לאקשן
בלילות.
"חברינו הטוב" לחשו הן לו בקול עדין "מדוע לא תשתמש בכוחך הרב
כדי לנפץ לרסיסם את אזיקי הזהב?"
"אכן" אמר הטרול בקול מלא כאב. כוח יש לי אבל אומץ אני חסר.
אני מאוד אוהב את זהבי ואין לב ממנו להיפרד.
הגחליליות המשיכו להסתובב סביב העץ אולי מאה פעמים אולי מליון,
עד שבמוחה של אחת מהן עלה מין כזה רעיון: "למה שלא תשחרר קצת,
אל תנתץ ואל תשבור את כל הכלים. אם תחלק את המשא, תבחן כל
משקולת לגופה, תוכל לתת להן לתפוס מעט מרחק ולך תהיה עוד נקודת
מבט"
הביאה הגחלילת גרגר זהב קטן ובעזרתו הפרידה את האזיקים אחד
מהשני במלימטר. כשהטרול החל להזיז את ידיו טוו הגחליליות חוט
דק יותר ויותר ארוך בין האזיקים וכך עזרו לטרול לחזור אל
התנועה. כשלמד הטרול לשחרר יותר ויותר את איבריו, להסתכל על כל
איבר בנפרד גילה להפתעתו בוקר אחד שהנה נותקו הכבלים, האזיקים
הפכו לצמידים.
כן הוא נשאר עם רוב הזהב, ואם תפגשי אותו במקרה תראי שיש לו על
ידיו ורגליו צמידי זהב עבים. הצמידים מזכירים לו, לפעמים, שהוא
לא חייב להשתולל ולהתפרע כדי להרגיש שייך אלא יכול לקבל גם
הארה מגחלילית אחת קטנה.
היא הסתכלה עלי לרגע, "נדמה לי שאני מתחילה להבין"
כשאני עוצרת את עצמי בגלל כל מיני "מחוייבויות" אמיתיות או
דמיוניות אני מוותרת כל כך בקלות על מה שאני באמת רוצה.
יש כל כך הרבה דברים שיכולים לתת לי אושר ואני דוחה אותם כי
"לא נעים", ו"הוא לא יאהב את זה" ו"מה יגידו?" ו"בטח מחכים לי"
ובכלל "ילדות טובות לא עושות ככה".
"נכון" אמרתי לה, אנחנו תמיד מגלים שאנחנו "חייבים" לעשות את
זה לא כמו שרצינו. שוב חייבים ללכת כמו שעשינו בעבר או להתנהג
כמו שעושים כולם פשוט כי יש לנו התחייבויות. זה לא שאנחנו לא
רוצים לנסות דרך חדשה. זה פשוט לא הולך כרגע כי יש לנו ילדים,
הורים, חברים, משפחה, עבודה או אלף ואחד דברים אחרים שכובלים
אותנו ל"מציאות". אילו רק יכולת להפריד קצת את הדברים היית
מגלה שאת לא חייבת כל כך הרבה. הרי רוב "הבעיות" ורוב המחסומים
הם דברים שניתן להתגבר עליהם.
"תגיד", היא אמרה לי, אז איך אני מתגברת על כל המכשולים בלי
"לשבור את הכלים"? היא הביטה בי עכשיו הרבה יותר מאשר בים ואז
שאלה בקול מהוסס. "הרי גם מה שעוצר אותי זה חלק ממני. אפילו
הפחד, התדמית שאני מטפחת, הדברים הנורא "חשובים" שאני עושה,
אמנם הם בולמים אותי לפעמים אבל הם חלק ממני, אני לא ארגיש
חשובה, ונאהבת בלעדיהם, אני לא יודעת אם אני רוצה לוותר.
החזקתי את כפות ידיה, היו לה אצבעות ארוכות שנחו בשקט בין כפות
ידי.
"זה בדיוק עיקרון ההפרדה" אמרתי לה, אל תסתכלי על כל
ההתחייבויות שלך כגוש מאיים אחד. תבדקי כל אחת מהן לחוד. תגלי
שאחת ניתן לדחות. אחרת, אפשר להפיל על מישהו אחר, פחד שנשאר,
הוא סתם מיותר ועוד איזה משהוא שהוא מאוד חשוב לך, אבל בעצם
נוכל אותו לעשות לפני, במקביל או אולי גם מחר.
תנסי לעשות את מה שאת אוהבת, זה יותר קשה היום ממה שהיה בגנון
אבל זו תחילת הדרך להארה.
