פיליפ יקירי,
מזה ימים אני תוהה אם קיומי עדיין בלבך,
אם פרפרי האביב לא עזבו את בטנך לטובת אדישות אין קץ.
אהבנו. אני יודעת שאהבנו. לבי לא השאיר ספק לכך.
גם מילותיך לא. מבלי משים נאלמת לאיטך, כמו אדוות קטנות.
איך קרה הדבר?
ימים כלילות נשארו יתומים בין תיאור קימורי גופי לכינויי החיבה
- מועטים בכדי לספר את הלב. והוא, כמו חבל תלייה,
בודד וגדול דיו בשביל לקשור אותי אליך, עד אנחת הכיליון.
כל רגע קסום אפף אושר הדדי.
קולך הרים שפתותיי עד כדי חיוך.
קולי הרדים תסכוליך והעיר שלוותך.
התנגנו זה בזו, הרמוניה מושלמת של שירים ענוגים.
"עכשיו טוב" אמרת,
והרטטת מיתרים בקצב הסוכר הנמס לתוכי.
הן תשכח אותי יקירי?
את הלילות בהם חיממתי מיטתך במילות רגש?
והרי לחשת חרישית, "יקרה את לי, איני רוצה לאבדך לעולם."
מה היה על ליבך? האם היה זה המבט החודר או החיבוק המושלם?
"לא מציאותי" לחשת, והרכנת ראשך על ראשי. ואני חשבתי שסגול עטף
את מילותיך. הרווחים בין אצבעותיך טבעו באש וידי נכוותה.
יקירי, על שום מה הפחד מן היופי?
הרי אהבה היא כל שאיפתנו, לא כך דיברנו?
תהיות רבות השארת בי, הלכת עם האור והותרת בי ספקות.
הילתך זוהרת בשתיקתך האין סופית. כנפיך מתאבקות על הארץ.
וכעת, בשר ודם אתה, מתראה עם הבריות ומסיר רבב רגשי מלבך.
נאמר כבר הכול אהובי, ועיניי יבשו מכאב.
עורי צרוב ממלח, סדקים שלעולם לא יתאחו.
הריקנות תהיה בת לוויתי, סממן לבבואתך שהייתה פעם מוחשית.
אהבתיך יקירי; קצרות, רבות ועמוקות. אחר לא ימלא חללך.
אם שמץ חרטה עולה בך, אל נא השקט אותו. דבר אלי. אנא.
שלך לנצח,
מרגרט.
1.5.1504 |
