אני לא יודעת איך להיות לבד. זאת עובדה.
אני לא יודעת איך ובכל זאת אני לבד. כבר שנתיים.
ובעצם, אולי מעולם לא הייתי ביחד? ומה זה ביחד בכלל?
תמיד אני מוצאת את עצמי בוכה, רוצה אהבה, משתוקקת למישהו. אבל
מישהו לא בא. אין אהבה.
בכל מקום בו אני נמצאת באותו רגע אני מחפשת פירצה. פירצה
לאהבה. איזשהו סיכוי לביחד, מישהו שייתן לי תקווה. אבל תמיד
בסוף נשארת לבד.
תמיד אומרים שכשמחפשים לא מוצאים. אני לא יודעת מי אמר את זה
ולמה, אבל הוא כנראה צדק. הבעיה היחידה היא שאני לא יודעת כיצד
להפסיק לחפש... אני לא בדיוק יוצאת לרחוב ובודקת כל אחד שעובר
אם הוא החצי השני שלי. והאם בכלל אפשרי להפסיק לחפש? איך יכול
להיות שאדם לא רוצה למצוא את זה שישלים אותו?
ואולי באמת כמו ששמעתי לא מזמן בשיר נחמד, שאין דבר כזה בכלל
"החצי השני", אלא שאחד ועוד אחד יוצרים שניים?
אני לא יודעת איך להיות לבד, כמה עצוב זה נשמע. הרי אנו נולדים
לבד ומתים לבד... אבל בינתיים, בינתיים כשאנו פה על פני האדמה,
מה נותר לעשות פרט ללאהוב? עבודה, כסף ורכוש לא מספקים אותי.
אני ממש לא אדם חומרי... תמיד אני בסריקה מתמדת אחר אותו אדם,
אחד ומיוחד כדי שלא אהיה לבד.
אני לא יודעת איך להיות לבד. זאת עובדה.
אני לא יודעת איך ובכל זאת אני לבד. כבר שנתיים.
מתרפקת על העבר, מציצה בחשש לעבר בעתיד. מה זה ביחד בכלל?
מה זה בכלל שאני חושקת בו כל כך?
ובעצם, אולי מעולם לא הייתי ביחד? ואולי לעולם לא אהיה?

13.5.2004