זיגמונט

נראה שלא משנה מה, אני תמיד מתעורר בחוף הים. אבל השחיקה
האמיתית אורבת בנדידה חזרה הביתה. לא בחול, במלח או בזפת, אלא
באספלט הרותח והרגליים היחפות שלי, בקרירות של חדר המדרגות
וההבעה המזויינת שלך כשאני פותח את הדלת, כאילו יש לי שליטה על
כל זה.
נראה שלא משנה מה, אני תמיד מתעורר בחוף הים, וזו הסימבוליות
שמציקה לי. כי בן-אדם צריך לרצות כדי להאמין, אז אפשר לומר
שאפילו אם התעוררתי לידך, למעשה אני עדיין על החול. וזה לא אני
שמתעורר על החוף, אלא חוף הים שמתעורר בי כל פעם מחדש.

ואת בטח מרגישה את זה במבט שלי, באמביוולנטיות הזו, כשאני
מסתכל עליך כמו שמחבל מביט באוטובוס.