היא קרתה לו כמו תאונת דרכים ועזבה אותו כמו אמבולנס שמפנה
נפגעים

לכבוד יום הנישואים העשרים שלהם ההורים שלי טסו לאמסטרדם. בערב
הם הלכו לראות מופע ארוטי ברחוב החלונות האדומים.
על במת הווזלין היו גבר ואישה שהזדיינו כמו תאונת דרכים. אחרי
שאבא ואמא ראו את ההופעה הם חזרו למלון להזדיין ואבא אחז לאמא
במתניים וטלטל את האגן שלו בפראות עד שפקע בתוכה. עם קצת מזל
חייהם נהרסו אז לנצח. וזה לא שזה היה חייב לקרות כך. הם לא היו
חייבים להזדיין. אלא שמשהו דבק באמא ואבא שלי, כמו הצורך של
אבא לנהוג במהירות מופרזת אחרי שהוא עובר ליד הצומת שבה בני,
אח שלו, נהרג, כדי לברוח משם.
לנצח יאלצו לתהות אם מאחורי דלתות וחלונות נפגשים גברים ונשים
שקורים אחד לשני כמו אוטו גלידה לילדים בפארק. ולפחד שאולי גם
הם רוצים להיות מאחורי חלונות ורודים שכאלה.
כך או כך, זו הייתה הנקודה בה אמא שלי נשברה. כשחזרו ארצה הם
פנו למגשר ולאחר מכן היא עזבה אותו כמו אדם לא חגור דרך שמשה
קדמית, וכמו אות חשמלי שעוזב טלפון בבית חולים בדרכו לבית של
סבא וסבתא.