[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ערן גרינברג
/
גרנדילופוס

"אתה עייף, העיניים שלך כבדות", הוא אמר בקול עמוק. "בעוד מספר
רגעים תעצום עיניים ותספר לי כל אשר אבקש". היה זה עוד טיפול
רגיל אצל המהפנט שלי, וכמו בכל פעם שנפגשנו בעבר הוא שוב השתמש
במילה הזו: "גרנדילופוס". בעבר כבר שאלתי אותו מה פשר המילה
והוא הסביר שזוהי מילה שאין סיכוי שיגיד אותה בטעות ויעיר אותי
לפני הזמן. אני יכולתי לחשוב בעצמי על עוד הרבה מילים שאין
סיכוי שבעולם שהוא היה אומר בטעות, אבל כנראה שהוא תקוע בעולם
ה-"גרנדילופי" שלו. חוץ מזה, הוא אמור להיות מקצוען, אז אין
שום סיבה שהוא יעיר אותי בטעות, אבל כנראה שהוא יודע מה הוא
עושה. פעם אחת אפילו שאלתי אותו, בצחוק כמובן, מה יקרה אם ישכח
את המילה ה"מוזרה" הזאת. הוא ענה לי שאסור שדבר כזה יקרה לעולם
והוא הבטיח לי שכדי להרגיע אותי הוא יכתוב לפני כל טיפול את
המילה על בריסטול בעזרת טוש אדום וכך לעולם לא ישכח את המילה.

כבר שנה וחצי שאני הולך לטיפולים היפנוטיים, אך ללא הצלחה.
אינני מצליח להתגבר על הפחדים שלי. והנה זה מתחיל שוב; הבזק
לבן, ואני כבר לא במשרדו של ד"ר דלומרק, אני מצוי בעולם
דמיוני. עולם שבמבט ראשון מקביל לחלוטין לעולם הרגיל, אך במבט
מקרוב עיניי קולטות המון פרטים חסרים. למשל, בעולם הדמיוני,
הדלת למשרדו של ד"ר דלומרק היא סתם דלת, בעוד שאני זוכר שלפני
מספר שבועות התקינו לד"ר הנכבד דלת חדשה עם עיטורים בצורת
מלאכים. אך לפעמים אני כל כך מותש מהטיפולים שאיני שם לב
לפרטים הקטנים האלו שמפרידים בין העולם הדמיוני לעולם האמיתי
שלי ואיני מסוגל אפילו לנחש האם אני באמצע טיפול או שבדיוק
לפני מספר דקות סיימתי את הטיפול. בכל טיפול, העולם הדמיוני
שלי מתחיל בכך שד"ר דלומרק אומר "גרנדילופוס". אני פוקח את
עיניי לאט, לאט ומציץ מבעד לעפעפי, ובראותי את האור המסנוור
המגיע ממנורת ההלוגן במשרדו של הד"ר, אני עוצם את עיניי שוב עד
שיתרגלו לרמת התאורה החדשה. כמובן שאיני באמת מסיים את הטיפול
בשלב זה אלא רק בעולם הדמיוני הטיפול הסתיים. בעולם האמיתי
הטיפול רק מתחיל.

אני שומע את ד"ר דלומרק שואל אותי: "איפה אתה נמצא עכשיו?"
קולו נשמע מרוחק, כמו מעבר לקיר. לאחר מספר שניות מגיעה
תשובתי: "במשרדך". שאלתו הבאה היא האם נמצא עוד מישהו בחדר.
תשובתי, כרגיל, היא "לא", רק אני והד"ר, מטופל ומטפל. הד"ר
שואל: "האם הנוף הנשקף מהחלון נראה שונה ממה שאתה רגיל לראות
ממשרדי", זו שאלה שעוד לא נשאלתי בטיפולים קודמים, האם יכול
להיות שאנחנו מתקדמים בטיפול? האם הפתרון לפחדיי קרב? אני מביט
מהחלון ורואה את נופה של הטיילת. אני אומר לד"ר שהטיילת נשקפת
לי מהחלון והוא עובר לשאלות נוספות, שאלות שכבר נשאלו עשרות
פעמים בחדר זה בדיוק, שאלות שהתשובות עליהן כבר ידועות מראש.
לפתע נשמע קול פיצוץ, ומיד אחריו קול שבירת זכוכית, ולפתע ראשו
של הד"ר מונח בשלולית דם שמכסה כמחצית משולחנו. כמובן שלא
מדובר בד"ר עצמו אלא בדמותו בעולם הדמיוני שלי. הד"ר רואה את
ההתכווצות הפתאומית של כל איברי גופי ומבין שהמקרה אירע כבר
ושהטיפול נגמר.

אני נכנס למשרדו של ד"ר דלומרק בפעם המי-יודע-כמה וכרגיל הוא
יושב בכיסאו השחור הגדול, בידו האחת עיתון הבוקר ובשנייה ספל
קפה. הוא מבקש ממני להמתין מספר דקות עד שיסיים את כוס הקפה
ואני מתיישב בכסא הכל-כך מוכר לי. לאחר מספר דקות הטיפול
מתחיל. הדבר האחרון שאני זוכר לפני שעיניי נעצמות הוא התנדנדות
השעון המוזהב של הד"ר, שעון שלפי דבריו בכלל לא עובד כבר שנים,
אך הוא שומר אותו כי קיבלו במתנה מסבו כשהיה צעיר. תמיד רציתי
לבדוק אם אכן השעון לא עובד בתום הטיפול, אך זכרוני תמיד מכזיב
אותי לאחר טיפולים, ואני מאושר מכך שלאחרונה איני שוכח את
המטריה שלי במשרדו של הד"ר.

אותן השאלות הרגילות נשאלות שוב, אך גם הפעם יש חידוש, הד"ר
מבקש ממני לתאר לו את אשר מתרחש מחוץ לחלון. משרדו מצוי בקומה
שנייה ובמרחק של עשרות מטרים בלבד מהטיילת הומת האנשים. אני
מזהה בחוץ מספר ילדים משחקים בכדור, אך המשחק בו הם משחקים
אינו ברור כלל, כנראה מפני שמדובר בעולם הדמיוני שלי. במרחק
מטרים ספורים מהילדים ישובה אישה מבוגרת על ספסל אבן וידה
נשענת על עגלת תינוק. התינוק נמצא על מותניה ובכל זאת היא
מנענעת את העגלה הלוך ושוב. העולם הדמיוני שלי ממש מפוקשש,
הרבה פרטים חסרים והרבה אינם מסתדרים עם ההיגיון הישר. אני
מתאר לד"ר עוד מספר אירועים המתרחשים מבעד לחלון משרדו והוא
כנראה רושם כל מילה ומילה, ולכן מתעכב בין שאלה ושאלה.

לאחר שסיימתי לתאר לד"ר את הנוף ממשרדו הוא מבקש ממני לתת מבט
נוסף במשרדו ולראות עם הכל מתאים למראה המשרד בטיפולים
הקודמים. אני מסתכל מסביב וכל שאני רואה הוא את הד"ר, את עצמי
את הריהוט הרגיל של משרדו. אני מתעמק בשולחנו של הד"ר לוודא
שלא השתנה דבר. הבריסטול עם המילה החשובה לי כל-כך היה מונח
במקומו, והעיתון היה כרגיל מקופל בפינת שולחנו, אך לפתע, בדיוק
כששמעתי את קול הפיצוץ, שמתי לב שמשהו לא בסדר בעיתון. ראשו של
הד"ר כבר היה מונח בשלולית הדם במרכז השולחן, אמרתי לד"ר
שהעיתון אינו אותו עיתון שקיים בעולם האמיתי. התאריך שלו שונה,
הוא מצביע על עוד שבועיים. בינתיים בחוץ, הילדים הפסיקו את
משחקם הסתמי. הם הביטו סביב לנוכח הפיצוץ ששמעו.

הד"ר אומר את המילה ואני קופץ על רגליי מיד. בהתלהבות אני אומר
לד"ר: "הבנתי! זהו זה! אני רואה את העתיד להתרחש בעוד שבועיים.
עכשיו כל שנותר הוא לגלות מה בדיוק הורג אותך!" הד"ר מרגיע
אותי ומסביר לי שהטיפול עוד ארוך ושלא צריך להסיק מסקנות. הוא
אמר שאולי כל פעם העיתון מצביע על תאריך אחר, הרי אף פעם לא
הסתכלתי בעומק על העיתון עד לאותו יום. הסכמתי שחייבים בטיפול
הבא לתת מבט יותר מקרוב בעיתון בעולם הדמיוני.

הגעתי לטיפול עם המון התלהבות, הרגשתי שאני כבר קרוב לפתרון,
שבעיותיי עומדות להסתיים בקרוב וכל מה שנשאר זה לחבר את כל
חלקי הפאזל למקום. כמובן שהד"ר שוב קרא עיתון ושתה קפה לפני
הטיפול ואני בינתיים התיישבתי והבטתי מבעד לחלון. עד אותו היום
מעולם לא הבטתי אל הנוף הנפלא הזה בעולם האמיתי. בשני הטיפולים
האחרונים חיפשתי רמזים לבעייתי בנוף הזה, אך עכשיו אני יודע
שהנוף זה לא מה שאני צריך להתמקד בו. הד"ר שוב קשקש על כך
שעיניי כבדות, ושאני עייף. תוך מספר שניות עיניי נעצמו והייתי
שוב בעולם הדמיוני שלי. שמעתי את המילה ופקחתי את עיניי. הד"ר
בעולם הדמיוני ראה את האושר על פניי ושאל מה פשר החיוך, אבל
אני כבר ידעתי שעליי להשיב רק לשאלותיו של הד"ר מהעולם האמיתי.
הד"ר מכוון אותי הישר אל העיתון על שולחנו ואני רואה שאכן
מדובר בעיתון מאותו תאריך כמו בטיפול הקודם. תאריך שעכשיו
מרוחק רק שבוע ימים.

אני מסתכל לראות האם שאר הדברים במשרד הם במקומם הנכון ורואה
שבחוץ אותם הילדים משחקים שוב בכדור, אך הפעם הם בועטים בו
ואפילו אחד מהם עמד בין שני עמודים שנועדו לדמות שער. האישה על
הספסל החזיקה את תינוקה בשתי ידיה והעגלה מקופלת לצידה. החזרתי
את מבטי אל העיתון ופתאום ראיתי את זה. לא הבנתי איך דבר כזה
יכול לקרות, אבל כפי שהסברתי כבר, בעולם הדמיוני שלי ישנם
פרטים שאינם עומדים בקנה אחד עם ההיגיון הבריא. כותרתה של כתבת
השער בעיתון המונח על שולחנו של ד"ר דלומרק הייתה: "ד"ר
להיפנוזה נמצא מת במשרדו לפני שבוע. למשטרה אין אפילו קצה
חוט". נשימתי נעצרה ולא יכולתי להזהיר את הד"ר בזמן. הפיצוץ
נשמע בו זמנית בשני העולמות, וכך גם שבירת הזכוכית. ראשו של
הד"ר נחת בשלולית הדם במרכז שולחנו בתיאום מושלם בין שתי
העולמות. ידעתי שזה הסוף. לא רק סופו של הד"ר, אלא גם סופי
שלי. הכתם האדום על שולחנו של הד"ר ימנע מאנשים לקרוא את אשר
כתוב בבריסטול.

את הדברים הבאים איני יכול לדעת לבטח, אך אני משער שהם
מדויקים. הילדים שראיתי מחוץ לחלונו של הד"ר כאשר נכנסתי
למשרדו לפני הטיפול היום כבר בטח הפסיקו את משחקם והביטו לעבר
הבניין שבו מצוי משרדו של הד"ר. בעוד מספר דקות יכנסו למשרד
עמיתיו של הד"ר ויזמינו משטרה לנוכח המראה המזוויע. בעוד שבוע
תפורסם בעיתון כתבה בעמוד הראשי שכותרתה תהיה: "ד"ר להיפנוזה
נמצא מת במשרדו לפני שבוע. למשטרה אין אפילו קצה חוט".

ואני, אני אחכה, אני אחכה עד שמישהו יחשוב על המילה המוזרה
ביותר ששמעתי בחיי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדום
חלום
קונדום




שיעורי חריזה
למתקדמים


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/6/04 10:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערן גרינברג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה