[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
במזל מאזניים

פרק ראשון - התגלית
פרופסור בל התבוננה סביבה בסקרנות מהולה בגאווה. אנשי
הדירקטוריון נדמו. אפשר היה לחתוך את השקט בסכין. כשהחלו
מחיאות הכפיים נשמה לרווחה. הם הבינו, הם קלטו והם מרוצים.
האמת, ההרצאה שלה התארכה הרבה מעבר למתוכנן בגלל שאלותיהם.
בתחילה עוד  בקשה מהם לשמור את השאלות לסוף, אבל קהל השומעים
לא יכול היה להתאפק. בשלב מסוים שמה את ניירותיה בצד וניהלה
עמם שיחה חופשית, מנסה כמיטב יכולתה להסביר להם בשפה  לא
מקצועית. את משמעות התגלית ופריצת הדרך.

"כן, המחקר אושר על פי כל הכללים. אכן, לא נצפו כל תופעות
לוואי למעט העובדה שכל הנחקרים ללא יוצא מן הכלל ירדו במשקל,
מבלי שעשו דיאטה מכל סוג שהוא. עתה שנה וחצי אחרי, הם חשים
בטוב. כולם הגיעו למשקל האידיאלי שלהם.  כן, סליחה היו כמה
נחקרים שירדו יותר מדי במשקל והיום עליהם לאכול יותר ממה שאכלו
אי פעם. כמובן שהם מאושרים. לא,  הנחקרים לא נדרשו לבצע כל
פעילות גופנית יוצאת דופן."
"את מתכוונת לומר שקצת פעילות גופנית הוכרחו לבצע..." הנודניק,
סגן הנשיא עדיין לא קלט כנראה. "אם אתה קורא לסקס פעילות
מוגברת?  אזי רוב הנבדקים שלנו שמחו מאוד לשוב לפעילות הגופנית
הזו."

הצחוק בקהל היה מהוסס על מנת שלא לפגוע בסגן הנשיא אבל ברגע
שהוא פרץ בצחוק מצלצל הצטרפו אליו גם האחרים. טוב שהם צוחקים,
הרהרה פרופסור בל. עוזר לטהר קצת את האווירה המתוחה.

"ידידיי, הכנו  עבורכם סרטון קצר על המחקר שלנו." פרופסור בל
החשיכה את החדר. כשנדלקו האורות שוב הייתה דומיה, לפני שהגיעו
מחיאות הכפיים. הפעם היו הרבה יותר רמות. מישהו קרא "ברבו,
ברבו." לכולם היה ברור  שהם עומדים בפני רגע היסטורי. טיפול
גנטי חד פעמי, של זריקה תת עורית שתפתור לתמיד את בעיית
ההשמנה. התרופה תביא מזור למליוני אנשים על פני כדור הארץ.
קשה  בשלב זה אפילו לשער את כל ההשלכות: ירידה בתמותה ממחלות
לב, הפסקת ניתוחי מעקפים,  הקטנת מספר הסובלים ממחלות גב,
סוכרת ושאר מחלות המאה הנוכחית. שלא לדבר על שיפור הדימוי
העצמי של מיליוני שמנים. אכן הגילוי של  גן ההשמנה  והתרופה
החדשה הם תפנית בחשיבה המדעית.

יו"ר הדירקטוריון  שמואל לווינסטון, שישב בשקט במהלך כל ההרצאה
התעורר כאילו מחלום. "האם את מבינה את ההשלכות שיהיו לתרופה
החדשה שלך על כל תעשיית התרופות? על מכוני הכושר, תוספי מזון,
על היועצים לתזונה ודיאטה.  הרי זו תעשיה שמגלגלת מיליארדים.
נהיה צפויים לתביעות נזיקין..."

פרופסור בל חייכה. "אל תדאג מיסטר לווינסטון.  וגם אם כן,
בדקתי את הנושא הזה עם עורכי הדין שלנו. הרווח שנקבל בשנים
הבאות ממכירת התרופה, המניות שלנו ימריאו לשחקים, ההזדמנות
שתיפתח בפנינו לפיתוחים נוספים... כל אלה, יאפשרו לנו להתמודד
בקלות עם כל תביעה משפטית. ולנצח בגדול. אל תשכח שתוצאות
המחקרים שלנו מצביעים על 88.3% הצלחה. הטיפול פשוט, לא כואב
והעיקר זהו טיפול חד פעמי..."

פרופסור בל עזבה את משרדה אחרונה, עדיין נרגשת. עיניה וראשה
בעננים. לא שמה לב למכונית אדומה שדהרה מולה בכביש. בשניה
האחרונה הצליחה איך שהוא  לקפוץ הצידה. התרוממה, ניערה את
בגדיה ובדקה אם לא נפגעה. סתם נהג מטורף, חשבה  כשפנתה אל עבר
מגרש החנייה.

"ערב טוב פרופסור בל," שמעה  לפתע קול מאחוריה. מבוהלת
הסתובבה. מולה ראתה לשמחתה  את ד"ר  סמילנסקי, חבר
הדירקטוריון. "חיכיתי לך," אמר בחיוך רחב, "כדי להודות לך על
ההרצאה מאלפת ועל התגלית העולמית. את מבינה שעכשיו יחכה לך רק
פרס נובל לרפואה."
"אתה מגזים, ד"ר סמילנסקי," הגיבה פרופסור בל, אך מילותיו נעמו
לה.
"אפשר אולי להזמין אותך לדרינג, רק אנחנו שנינו?"

פרופסור בל היססה לשניה, "אתה יכול לקרוא לי ליזי, אם אתה
רוצה, וכן אשמח לצאת איתך לשתות משהו. אבל ניקח את המכונית
שלי, אני שונאת להשאיר אותה כאן במגרש כל הלילה."

"אין בעיות,"  השיב ד"ר סמילנסקי, "לקח מידיה את צרור המפתחות,
וכמו ג'נטלמן מנוסה פתח בפניה את הדלת." נכנסה פנימה והתיישבה
במושב הקדמי ליד הנהג. מניסיון ידעה שצריך לתת לגבר את המפתחות
כדי שירגיש יותר מהר בבית. עוד ד"ר סמילנסקי מחדיר את המפתח
עצרה בידו. "חכה שנייה, אני חושבת ששכחתי את היומן שלי
במשרד."

"את תמיד כזו מבולבלת?"
"רק כשאני פוגשת גבר נעים הליכות כמוך," ענתה ליז ועיניה בהקו.

היה משהו בד"ר סמילנסקי שקסם לה מהרגע הראשון. איזה מזל שחיכה
לה. היא זקוקה עכשיו לחברת בני אדם, ניצחון לא חוגגים לבד.
פרופסור בל יצאה מהמכונית, ממהרת לחזור אל המשרד. עוד היא
מתרחקת, נשמע פיצוץ עז מאחור, שהפיל אותה לרצפה. כעבור פחות מ
- 24 שעות שוחררה פרופסור בל מבית החולים, עם המלצות לנוח,
להמנע ממאמץ ולקחת  קצת ואליום להרגעת העצבים. את הואליום זרקה
פרופסור בל לפח, גם את ההמלצות. הלכה להלוויה של ד"ר סמילנסקי
וניסתה לענות על כל השאלות  של  רב-פקד אייל כוכבי. "לא, אין
לי אויבים שאני יודעת עליהם. את ד"ר סמילנסקי  פגשתי במגרש
הערב לפני שנהרג..."

בסוף  תחקיר מאומץ וקצר שוחררה לביתה.



"אולי לא תיסעי?" אני חושש, אמר ד"ר שר (לשעבר  שריבנסקי).
אני מציע שנוותר  על ההרצאה הזו בסן פרנציסקו. תמיד אפשר
להזמין את הספונסר שלנו  שיכנס  מסיבת עיתונאים. אני ממליץ
להמתין...

פרופסור בל הגיבה במהירות. "אוי כמה שאתה לפעמים נאיבי רוני.
אם נחכה יותר מידי אתה יודע, מישהו אחר יצא עם התגלית."

ד"ר ירון שר לא אהב שליז קוראת לו רוני, כבר מזמן עבר את הגיל.
אבל  בתוכי תוכו ידע שהיא צודקת. תגלית כמו שלהם אכן צריכה
להיות מוצגת בכנס בין לאומי רב משתתפים, ורק אחר כך להגיע
לעיתון מקצועי זה או אחר. ראשית, כבר היו מקרים בהם מערכת
עיתון השהתה פרסום מאמר כדי להעניק את הבכורה לחוקר מתחרה.
שנית אין דומה כותרת בכל עיתוני הערב וראיונות בטלוויזיה
לפרסום מאמר בעיתון מדעי, יהיה חשוב כל שיהיה. אכן פרופסור בל
צודקת. יחד עם זאת הסיכונים...

פרופסור בל בחנה את פניו העגולות  של רוני, הסגן שלה. הוא בסך
הכל ילד טוב ונאיבי, וכמה שהוא דואג לה.  להודות על האמת
תרומתו למחקר האחרון לא תסולא בפז. הוא  היה אחראי על כל שלבי
הביצוע, דאג לכל הפרטים הקטנים ושחרר אותה לתכנון המחקר הבא.
"אני שמחה שגם אתה יוצא  לכנס בסן פרנציסקו, תוכל לשמור עלי...
 בסופו של דבר." ובראותה את מבטי התמהון על פניו הוסיפה
במהירות. "מה, לא סיפרתי לך אני יוצאת כבר מחר. רוצה להתאוורר
קצת לפני הכנס עצמו."

אכן היא זקוקה קצת למרווח נשימה. להתבודד,  לחשוב, לעבור על
ההרצאה עוד פעם, להבטיח שהכל בסדר. לפני שיצאה, עוד היה לה
מיפגש קצר ולא נעים עם רב פקד כוכבי, שניסה לשכנע אותה לא לצאת
לחו"ל או לפחות לצאת בקבוצה. "אני דואג לך, לא מצאנו קצה קצהו
של חוט,"  הסביר לה ביובש. "ושללנו אירוע חבלני. הלוואי והייתי
יכול להרגיע אותך. אך כפי שהבנתי התגלית שלך עלולה למשוך אש
ויכולה להיות מסוכנת לבריאותך."

פרופסור בל רק הנידה ראשה קלילות. הכל יכול להשתבש החל ממכשיר
וידאו שיפסיק לעבוד או רמקול מזייף, אבל את התהילה לא ייקחו
ממנה. יש לה תגלית שעשויה לשנות סדרי בראשית והיא תהייה שם
לקטוף את כל הפירות, הגיע הזמן.

פרק שני - ניו יורק
המטוס לניו יורק  עמוס בעונה זו של השנה.  פרופסור  בל שישבה
במחלקה הראשונה לא יכלה לדעת שבמטוס  שני גברים שטסים
בעקבותיה. ייתכן שהיו עוד כמה אנשים במטוס   שנוכחותה של
פרופסור בל הטרידה אותם, אבל קרוב לוודאי מסיבות אחרות לגמרי.

אי שם מעבר לאוקינוס פנתה פרופסור בל לדיילת החמודה ששירתה
אותה.  "האם את חושבת שאני יכולה לדחות את הקונקשיין שלי לסן
פרנציסקו? הייתי רוצה להשאר כמה ימים בניו-יורק. לא  כל כך
בוער לי להגיע לשם."
"תני לי לבדוק ואחזור אליך פרופסור בל," ענתה הדיילת בנימוס
עודף. פרופסור בל הייתה נוסעת מתמידה שהרבתה לחצות את
האוקיינוס, ומה לא עושים להשביע את רצון הנוסעים המיוחדים?

פרופסור בל  יצאה את השדה במונית, מבלי לשים לב לא לגבר המשופם
ולא לגבר  בקפוטה ובפיאות. אלה תפסו בהמשך מוניות נפרדות,
עושים כל מאמץ לשמור לפחות על קשר עין עם המונית הצהובה.

מלון  בייקון לא היה מהמהודרים שבמלונות ניו יורק, אבל היה לו
כמה יתרונות. ראשית, שמו כשם הגן הפגום שזיהתה ומצאה לו תחליף
מוצלח ובריא. שנית, היה קרוב מאוד לצנטרל פארק שהזכיר לה
נשכחות.   כאן בילתה את הלילה האחרון עם בעלה המנוח לפני
שנרצח.

הרוצח טרם נמצא. המשטרה טענה שזה היה סתם כייס שרצה כסף זמין
וקל. אבל היא מאמינה שהיה זה משהו אחר לגמרי. עקשנות, טיפשות,
ואולי גאווה גברית. אחרי כל השנים הללו  היא עדיין כועסת עליו,
על בעלה, והכעס מציף אותה כשהיא פחות מוכנה לו. אולי בגלל זה
היא כאן היום? כדי להרוג את הכעס? צחקה לעצמה בקול רם, ונבהלה
מקולה. מישהו  יכול לחשוב שהיא יוצאת מדעתה.  אבל היא כאן כדי
להיפרד.  להניח  את הזכרונות מאחוריה ולשוב לזרם החיים
המרכזי.

פרופסור בל נאנחה וסגרה את  דלת הזכוכית מאחוריה.  פירקה את
מזוודתה הקטנה ותלתה בקפדנות את שמלת הערב החגיגית, למסיבה
שאחרי ההרצאה שלה. מעט בגדים נהגה לשאת עימה במסעותיה בעולם,
וגם הפעם שלא שינתה מנהגיה.

מאז אותו לילה נמהר לפני חמש שנים, הפסיקה להקפיד על הופעתה
החיצונית,  נכנעה פעם אחת לבקשותיו החוזרות ונשנות של לוינסקי
לקבל מענק מחקר שמן שהציע לה,  מענק חד פעמי כמובן, והשקיעה את
כל כולה במחקר, שעתה היא עתידה לקצור את פירותיו.  

בפינת החדר  עמד  קומקום קפה והיא הלכה והכינה לה כמו תמיד כוס
קפה חם וחזק. אחר כך תרד קצת לטייל בפארק חשבה לעצמה.   האם
אני מפחדת מהפארק? "אני לא חושבת," ענתה לעצמה בקול רם. שבה
ופתחה את דלת הזכוכית וצעקה לתוך הפארק:
"אתה שומע, אינני מפחדת ממך יותר..."

אחר כך נשכבה על המיטה הרחבה,  התכרבלה בתנוחה עוברית  כשהכרית
מעל ראשה ונרדמה.

כשהתעוררה כבר החלה השמש בירידה איטית וקיבתה בישרה לה שהגיע
הזמן לאכול משהו. מיהרה להחליף בגדים למשהו יותר קליל ולא
מחייב, זרקה על עצמה סוודר קל, ויצאה. ממש לפני שעמדה לצאת,
הביטה סביבה וראתה את המחשב הנייד שלה זרוק על המיטה השנייה.
לא טוב להשאיר אותו גלוי, למרות שהיא נמצאת במלון מכובד. היססה
שנייה לפני שהכניסה אותו עטוף במגבת עבה בתוך השמיכה הרזרבית
בחדר והניחה אותו גבוה בארון הבגדים. כל אחד יוכל למצוא אותו
אם יחפש יותר מחדש דקות, אבל היא מכירה כבר את הגנבים האלה
נכנסים, מביטים ולוקחים לרוב רק מהנגלה...

רגליה נשאו אותה אל עבר  גבעת הדובדבן, נעמדה בפינה ושקעה
בהירהורים.  עכשיו אחרי שתגיע התהילה אולי תצליח להעמיד כאן
איזה  שלט או פסל קטן לזכרו של בעלה המנוח. הוא הרי היה בעל
הרעיון המקורי של הגן. היא רק פיתחה והמשיכה היכן שהוא הפסיק.
מאז הרצח לא שבה לכאן,  אבל היום כבר הגיעה העת.

מרחוק נשאה  הרוח  מוזיקה קלסית קלה לאוזניה. הפילהרמונית שוב
מופיעה בפארק. התנתקה מקורי הכאב וחזרה אל בני האדם. לפעמים
טוב להתערבב בין אנשים כדי לא להרגיש את הבדידות, נפנתה והלכה
בעקבות המוזיקה, והתיישבה על הדשא  המטופח ליד האגם. מנסה
להניח הצידה את כל המחשבות. משום מה נדמה לה שעוקבים אחריה, אך
בתוך ים האנשים והפנים שחלפו על פניה לא ראתה שום פנים מוכרות
או מפחידות. נשמה עמוק וניסתה להרגע.

"את תמיד כזו עצבנית?" הפנתה ראשה אל הקול ועיניה נתקלו
בעיניים כחולות  ורציניות.
צחקה, "לפעמים אני גם נחמדה. למה אתה שואל?"
"כי נדמה לי שאיבדת משהו ואת מנסה למצוא אותו כאן בים
האנשים."
"איבדתי? כן, איבדתי כאן פעם משהו," ענתה מהורהרת, "אבל את זה
כבר לא אמצא..."
"אני מצטער, ניסיתי רק למצוא נושא לשיחה," הגיב. "אני מצטער אם
העצבתי, ממש לא התכוונתי."
"זה בסדר,  אל תיקח ללב. אני כבר מזמן לא לוקחת ללב, רק
לריאות."
"ולכן את כאן לבד, בערב כזה נחמד, בעיר הכי יפה בתבל?"
"קודם כל אני חולקת על קביעתך שזו העיר היפה בתבל שנית, אני לא
לבד.... הרי אתה  לצידי."
החיוך על פניו התרחב. "את תמיד כזו חדת לשון?"
"רק כשיש לי שותף פעיל, כמוך..."
"ואני חשבתי שאני מנסה  להתחיל איתך..."
"ידידי, לטנגו צריך שניים," עכשיו גם היא חייכה. היה משהו מאוד
כובש בזר. כבר מזמן לא פלירטטה עם גבר, אך כנראה שזו אומנות
שלא נשכחת במהירות.
"וואו, גם את אוהבת לרקוד?"
"משוגעת על ריקודים," הגיבה במהירות, "במיוחד אם זה טנגו,
מהסוג הישן והטוב, לא הריקודים של היום."
הושיט לה את ידו. "ואם אציע לך ללכת לרקוד איתי, התבואי?"
לקחה את ידו, נשענה עליה והתרוממה, מיישרת את חולצתה. "למה לא,
בשמחה."
רצתה לשאול  לשמו אך  קבוצת אנשים צוהלת התקרבה מולה. זזה
ממקומה כדי לפנות להם מקום, ואז חשה  נוכחות קרובה מידי
מאחוריה. עוד היא מסתובבת,  עלה באפה ריח מוכר של בושם גברי
וכאב עז חדר לראשה. היא התנודדה קלות לפני שנפלה כבובת גומי על
הדשא הרך. זה כנראה הסוף, עוד הספיקה לחלוף מחשבה בראשה  לפני
שהעולם הפך שחור.

פרק שלישי - לילה באינטר
התעוררתי עם כאב ראש עמום, כזה שמזכיר האנג אובר, אבל לא זכרתי
ששתיתי אתמול. אתמול מה עשיתי אתמול? עוד אני מתרוממת, גיליתי
להפתעתי שאני בכלל לא במיטה שלי ושבעצם אינני יודעת היכן אני.
קצת מטריד, אני חייבת לציין. התבוננתי מסביב. אנשים, עצים
גבוהים ובמרחק גורדי שחקים. היכן אני לעזאזל, וכאב הראש הנוראי
הזה. שלחתי ידי מאחור וחשתי במשהו רטוב הבטתי בה משתאה, היא
הייתה אדמדמה.

מעלי רכנו פנים, נראו לי מוכרים אבל לא הצלחתי להיזכר מהיכן.
"את בסדר?"
"האם אני בסדר? איך אני יכולה להיות בסדר, אם אתה רוכן מעלי?"
מיהר להתיישר והושיט לי ידו. ניסיתי להזדקף אבל זה לא היה כל
כך פשוט. הרגלים שלי סרבו לפקודה.
"אני חושב שכדאי שניגש לבית חולים כדי שאחד הרופאים יבדוק
אותך," אמר האיש.
"השתגעת,"  התמרדתי. "בית חולים? לא, רק לא בתי חולים, אני
שנואת הרופאים."
"לא צריך, אם אינך רוצה אז לא צריך..."

עכשיו במקום לעזור לי לקום, התיישב לידי בישיבה מזרחית. "נחכה
עד שהסחרחורת תעבור לך."
רציתי לשאול אותו מיליון שאלות כמו  היכן אני ומי הוא, אבל
התאפקתי. עצמתי את עיניי ופקחתי אותם מספר פעמים כדי  לאוורר
את ראשי. זה קצת עזר כי ראייתי השתפרה מעט.
"אני חושבת שאנסה להתרומם עכשיו," אמרתי ושוב ניסיתי. הוא שהיה
זריז ממני הזדקף, הושיט לי יד ותמך בי עד שנעמדתי על רגליי.
"נשמי עמוק," אמר וקולו חייך, כאילו אני תינוקת שלומדת ללכת
בפעם הראשונה.
"אני זקוקה דחוף לאיזה קפה חזק ואולי סיגריה," אמרתי, נשענת
עליו.
"אוקיי, אוקיי, " בואי נתחיל ללכת ונראה כיצד נצליח לצאת את
הפארק."

ביחד הצלחנו להגיע למקום מבטחים דהיינו לבית קפה, ממש בפינה.
הזמנתי קפה גדול  ועוגת גבינה. אבל אחרי שהגיעה, איבדתי את
התאבון. הבטתי בזר שאת שמו טרם ידעתי וניסיתי למצוא בעיניו
הסבר לכל הבלגאן.

הוא קרא את מחשבותי. "נעים מאוד," אמר, "שמי ג'ון סטינבאק,
נפגשנו קצת לפני שמישהו הפיל אותך שלא בכוונה וגרם לך לאבד את
ההכרה."

בעודי לוגמת את הקפה, החלו תמונות בודדות להשתבץ במקום. חוזרת
ומביטה בו ובעיני הכחול העמוקים שלו. בשלב זה לא נראה לי נכון
לבטוח בו יותר מידי וגם לא להעמיס עליו. אחרי כל האירועים
האחרונים אני כבר לא בטוחה  בשום דבר.
"את צודקת," קטע את מחשבותי. "אין לבטוח באיש בעיר הגדולה, כל
אחד יכול להיות האויב שלך."

תגובתו הפתיעה אותי, אבל המשכתי ללגום את הקפה כאילו אינני
שומעת, והצצתי סביבי. בית הקפה היה  ריק. לפחות זה. ולמה פתאום
לא כל כך אכפת לי?  זו תחושה מוזרה שאני לא מכירה. אני מתבוננת
בה ולא כל כך מאמינה.
"איך את מרגישה?"
"קצת יותר טוב," עניתי. "אני חושבת שאוכל להמשיך מכאן לבד."
"אני מבין שהריקודים הם אאוט הלילה, חבל. ברצון הייתי מטנגן
איתך."
"תמיד יש את המחר," ניסיתי להתחכם. לא בטוחה אם נשמעתי מאוד
אמינה.
"אינני יודע היכן את שוהה, אבל המלון שלי ממש לא רחוק מכאן."
"ואתה לא מפחד ממני?"
ג'ון צחק וצחוקו מתגלגל בחלל החדר.
"השאלה היותר חשובה היא האם את יכולה לסמוך עלי."



מוחי אמר לי לא, אבל  ליבי הגיב אחרת. וחוץ מזה לא התחשק לי
לחזור לחדר שלי הלילה.  אף אחד איננו יודע היכן אני. אני יכולה
בקלות להיעלם ואיש לא ידע. אם להיעלם,  אז לפחות לתוך העיניים
הכחולות האלה.  אני יודעת שאני לא רציונלית. אלוהים, למה אני
צריכה להיות  הגיונית כל הזמן?

הנדתי בראשי לאות הן והצטרפתי אליו. בחוץ שאפתי לקירבי את
האוויר הקריר של ניו-יורק. ג'ון סימן למונית חולפת שנסעה כברת
דרך קצרה  לפני שעצרה לפני מלון אינטר-קונטיננטל.

נכנסנו פנימה ועלינו הישר לקומה הרביעית. סביר להניח מעולם לא
הייתי בוחרת במלון כזה אבל  היה משהו מרגיע במראה המיושן של
המלון. רצפה המכוסה שטיחים החמים. כדים סיניים כחולים בפינה.
אשליה של בית  מהוגן ועתיק יומין.

חדרי מלון  מדהימים ודוחים אותי בו זמנית, אבל החדר  הזה הפתיע
אותי. גדול ורחב כמו שאני אוהבת, עם חלון צרפתי ענק המשקיף על
הפארק. ג'ון התקרב אלי מאחור. יכולתי לחוש בנשימתו ובריח הבושם
הגברי הירקרק הנודף מכתפו. בא לי לשים הכל מאחור ולהמכר לכתף
הגברית  הרחבה. להפסיק להיות גדולה ואחראית. אך כשהסתובבתי,
ג'ון כבר היה ליד בר המשקאות.

"מה תשתי?"
"מה שבא לך," עניתי  והלכתי והתיישבתי על הספה. מגלה שהחדר הוא
בעצם סוויטה  וחדר השינה ממוקם בפינה. בטח גם משם יש מראה משגע
לפארק.

המשקה הגיע קר, מרטיני דריי. עולה לי לראש די מהר.  זרועותי,
שלא חבקו גבר משמעותי כבר הרבה זמן, כמהות לליטוף, אבל ראשי
סחרחר. לפני שאני מצליחה לתת  דין וחשבון לעצמי, אני מרימה
רגליי, נשכבת על הספה הרכה ושוקעת באיטיות אל עבר עולם קסום.
האם ג'ון שם משהו  במשקה? למי  אכפת...

בבוקר מדגדגת אותי קרן שמש ואני מתמתחת ומגלה שאני עדיין
בחיים. קמה ומציצה במראה, אני נראית כמו הצרות של סבתא שלי,
אבל אני בחיים. עוד לילה שקט נטול אירועים יוצאי דופן. בפינה
ממול אני מזהה את ג'ון שנרדם  על הכורסא, במקום ללכת למיטה כמו
גדול.  כנראה שחושיו של ג'ון   מאוד מפותחים כי עתה הוא פוקח
עין תורנית ומיד קופץ ערני על רגליו.
"את בסדר?"
"למה שלא אהיה בסדר?"
"הדאגת אותי אתמול. חשבתי שקרה לך משהו. נפלת שדודה. חשבתי שזה
אולי מהפגיעה בראש."
"לא כל כך מהר מחסלים אותי."
ג'ון לא עונה אבל אני רואה את הקמט בין עיניו.
"לא, אני בסדר," נדה בראשי לבדוק אותו. "אפילו לא כואב, "אבל
אני מתה מרעב."
"אין בעיות אזמין משהו משרות חדרים."
"לא יותר כדאי לרדת לחדר האוכל, הרבה יותר פשוט."
ג'ון מחייך, "לא כמו שאת נראית..."  עכשיו  אני צוחקת, "על הכל
אתה חושב."
עד שהגיע האוכל, כבר חיסלתי שתי סיגריות. גמעתי את קנקן הקפה
וחצי קרואסון  טרי. ג'ון שתה קפה, ואחר כך רק אמר, "אני יורד
למטה להביא עיתון. אל תדאגי אחזור תוך שניות." רק כשנסגרה הדלת
קלטתי שבעצם במלון כזה בטח העיתון מחכה בפתח הדלת. משכתי בכתפי
ונכנסתי להתקלח.

עוד אני שוטפת את ראשי במים חמים,  אני שומעת רחשים בחדר.
עכשיו כשראשי נקי וצלול אני נדרכת. "זה רק אני, הבאתי לך משהו
ללבוש."  יצאתי מהמקלחת לחה ומהבילה, והופתעתי מבחירתו. חולצה
גברית גדולה, סוודר גדול עוד יותר. חצאית כזו של מאה שערים.
מטפחת משי גדולה, משקפי שמש. לא הבנתי את שורשי הבחירה. "מי
שרודף אחרייך עדיין נמצא בסביבה. לדעתי, ככה יהיה לך סיכוי
יותר טוב להתחמק."
לא עניתי. לקחתי את הבגדים שהביא והלכתי להתלבש. המגבת הגדולה
שכרכתי על גופי  הרטוב לא הרשימה אותו כהוא זה. אני מאבדת את
זה, או מה?

"צריך גם לקחת את החפצים שלך מהחדר שלך," הוא מוסיף.
יש לי הרגשה שנולד לי אבא חדש ואני לא כל כך אוהבת את הרעיון.
תמיד הייתי עצמאית. אבל לפני שאני פותחת את הפה עוצר אותי
ג'ון, "נדבר על כך אחר כך. אוקיי.  קודם נעבור וניקח את החפצים
שלך. בדרך אסביר לך הכל."

פרק רביעי  - נועו
התחמקנו דרך המעלית הצדדית ונכנסנו למכוניתו של ג'ון, גדולה
רחבה וסתמית.  "כווני אותי למלון שלך." מהורהרת, אני מסבירה
כמיטב יכולתי. ליד המלון עוצר. "הישארי כאן והשאירי את החלונות
סגורים." טורק את הדלת ונעלם. כשהוא חוזר עם המזוודה והמחשב
הנייד,  הוא רק מעיר קצרות, "היו לך אורחים בחדר, הפכו אותו על
פניו. יש לך מושג מה חיפשו?"
"בטח את הניירות שלי ואולי את המחשב, אבל אני רואה שלא מצאו."
"טוב, כבר למדתי להכיר את הראש שלך." הוא מגיב ומתניע.
"לאן  עכשיו?"
"יש לי דירה בניו ג'רסי, נשב שם כמה ימים ונראה איך  יתפתחו
הענייניים. אחר כך אם תרצי, תוכלי לרדת לכנס שלך בסן-
פרנציסקו."

אני מביטה ארוכות בפרופיל של ג'ון. הרבה הוא יודע עלי, הרבה
יותר מדי, לא מגיבה ומדליקה את הרדיו. מוזיקה קצבית נשפכת לחלל
המכונית.  ג'ון ממהר להחליפה למשהו יותר שקט ורגוע. מתאימה
לעצימת עיניים  והתמכרות. ג'ון מרבה להביט במראה האחורית, אבל
עד מהרה נחה דעתו. איש לא עוקב אחרינו. עכשיו כשהדרך חלקה,
ואני חשה שהמתח בכתפיו קצת רפה, אני רוצה לשאול את כל השאלות
שבעולם. הוא יותר עמוק בסיפור הזה ממה שתיארתי לעצמי.
"הגיע ה זמן שתסביר, אתה לא חושב?"
"את לא תאהבי את זה,"  הוא עונה קצרות, "אבל לוינסקי שלח
אותי."
מזל שאני לא סובלת מיתר לחץ דם אז כלפי חוץ אני רגועה,
"לוינסקי?" ... מה ללוינסקי ולכל זה? ממתי לוינסקי מתעסק  עם
מדענית עלומת שם באיזו מכון מחקר נידח?"
"קודם כל את לא כל כך עלומת שם והמכון שלך כבר צבר הרבה נקודות
זכות ופירסום  אבל..."
"אבל מה?" אני חשה את הכעס שהצטבר אצלי מתחיל לצוף כלפי מעלה
ואני לא אוהבת את זה.
"הירגעי. לוינסקי החל דואג לך מאז שעלית על התגלית הזו שכנראה
עומדת לשנות סדרי עולם."
"אבל, לוינסקי בכלל לא היה מעורב הפעם, אפילו לא במתן מענק
למחקר. בדקתי היטב." אני מגיבה ומנסה להבין מה עומד מאחורי
הקביעה הזו 'לוינסקי שלח אותי'. את לוינסקי לא אהבתי מהרגע
הראשון שיצר קשר עם איתן, בעלי המנוח.  מאז ומתמיד ניסה לדחוף
את האף ולהיות מעורב במחקרים שלנו. היה בו משהו שלא סבלתי לכן
השתדלתי  לחפש מקורות מימון אחרים.  רק ד"ר שר ניסה מידי פעם
לשכנע אותי, לא שזה עזר לו.
"שלא יהיו לך אי הבנות, לוינסקי עדיין דואג לך."
"אוי," אני נאנחת, "כן. אני יודעת. לוינסקי  דואג יותר לכספו
מאשר לי."
"הפעם אני חושב שזו דאגה אמיתית. ברגע ששמע על ניסיון ההתנקשות
הראשון, שלח אותי  להשגיח עליך מרחוק. היית צריכה לשמוע את
הצעקות כשסיפרתי לו על המכה בראש ."

עכשיו אני מחייכת, כי אני מדמיינת לעצמי את הצעקות שלו, במבטא
דרומי כבד. כל מי שלא מסכים איתו, חוטף צעקות, למרות שעלי אף
פעם לא צעק. בעצם רק פעם אחת לפני שבעלי נרצח כשאמרתי לו היכן
הוא יכול לשים את הקרן שלו ושאי אפשר לקנות אותנו.
"אז אתה שומר עלי מרחוק, מאז ההתנקשות הראשונה? בפקודתו של
לוינסקי?"
ג'ון מניד בראשו, מבטו על הדרך.
"עשיתי לך בלגאן כשירדתי בניו יורק," אני שוב מחייכת.
"לא כל כך, כי שמתי איתורן על המזוודה שלך, כך גיליתי באיזה
מלון את מתגוררת. אני מתנצל," מוסיף, "כדאי שנבין, הפגישה שלנו
בפארק לא הייתה מקרית. רק שאני קצת פישלתי."
עכשיו הוא אומר לי ואני דאגתי.... הוא קולט את החיוך שלי כי
מוסיף מיד,  "לוקח את כל האשמה עלי. אסור היה לי להוציא אותך
משדה הראייה שלי לשנייה."

מתוחכם הבחור הזה. אני חושבת לעצמי, "ויש לכם כבר איזה רמז מי
בעקבותי. חברות התרופות? יצרני המזון הדיאטטי? בעלי מכוני
הכושר? הדתיים?"
"לא, אין לנו עדיין שמץ של מושג, אבל אנחנו מחפשים."
"אנחנו, זאת אומרת שיש יותר מאחד שמחפש?"
ג'ון מחייך. "את הרי מכירה את לוינסקי."
"זאת אומרת שאני יכולה לסמוך עליך?" אני מדברת בקול רם אבל
בעצם פונה רק לעצמי. מושכת בכתפיי. עכשיו הבטחון העצמי קצת חזר
אלי, בכלל לא בקטע של לסמוך על בני אדם אלא בקטע של הסקס אפיל
שלי. ג'ון כנראה עדיין בקטע של לא לערבב הנאה עם עסקים. ובאשר
לחיים שלי... מה שיהיה יהיה.
אני מנסה להוציא עוד נתונים מג'ון, אך זה סגור ומסוגר כמו אבן
מיובשת, רק שואל  בסקרנות "תגידי,  המחקר שלך באמת שווה
משהו?"
"המחקר שלי הוכיח מעל כל צל של ספק שמצאנו את הפתרון לבעיית
השמנה. תראה, בעזרת הזריקה שלנו נוכל לשנות את חייהם של
מיליונים על פני כדור הארץ." אני מתלהבת. "תאר לך מצב שבו אדם
שהיום שמן, יוכל להנות מהאוכל. להפסיק לספור קלוריות וישאר
רזה. החלום הרטוב כמעט של כל שמן ממוצע. נכון הזריקה לא תהיה
זולה ונכון שייקח לו איזה שנה להשיל מעליו את הכל הקילוגרמים
העודפים אבל אחר כך - לשכוח מהכל. אני מושכת את המילה האחרונה
הזו בהנאה."
"ותגידי זה יעזור לכל השמנים?"
"לא, זה עדיין לא. רק לאלה שיש להם את הפגם הגנטי של גן
הביקון, שזה בערך שבעים אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב. אחרי
שנעבור לשלב היצור ההמוני של התרופה נוכל להתחיל לטפל בשאר."
"ואת משוכנעת,  כלומר התוצאות חד משמעיות?"
"תראה," אני אומרת, "השתמשנו באוכלוסיית נחקרים די גדולה, מעל
ומעבר לנדרש. כן אני מרוצה מהתוצאות. הן חד משמעיות, אפילו
יותר אופטימיות ממה ששערנו בתחילה."

ג'ון מעכל כנראה את התוצאות ומשתתק. עוד שעה ואנו בניו ג'רסי
ומשם עוד כחצי שעה עד לשכונה קטנה של בתים לבנים מטופחים עם
גינות ירק - אורנז' פארק.   רק שאינני רואה עצי תפוז בסביבה.
נו, שיהיה. ג'ון עוזר לי לשאת את המזוודה הקטנה שלי.

בעיתוני הבוקר מופיעה  כתבה צנועה בעמוד הפנימי, "אישה הוכתה
בראשה במהלך הופעת הפילהרמונית בסנטרל פארק בניו יורק. התוקף
ברח. האישה סובלת כנראה מאמנזיה. ולא יכלה למסור דבר. כל
היודע פרטים נוספים מתבקש להודיע לתחנת המשטרה הקרובה. התמונה
שצורפה להודעה אכן תמונתי  אך מלפני עשר שנים לפחות. אני חושבת
שגם אימא שלי לא הייתה מזהה אותי בתמונה הזו. עברו עוד שלוש
שעות ועכשיו הגיעה הטלוויזיה. ההודעה הראשונה על מדענית שנעלמה
ו...

אני פונה לג'ון: "זה עבודה שלכם?"
"כן, ניסיון להוריד את כולם מהגב שלך לכמה ימים. לא בטוח
שנצליח אבל לנסות תמיד טוב."



ליבי עכשיו על חברי שיתחילו  לדאוג.  בא לי להרים אליהם טלפון
ולהרגיע אותם. אני בטוחה שהמכון כמרקחה ושד"ר שר משתגע מרוב
דאגה. אבל אני לא צריכה לשאול. כשהנייד שלי מצלצל אני רק
קופצת, מביטה בו בעינים כלות ולא מגיבה. רק מאזינה להודעות
המצטברות והולכות בתא הקולי .

"אל תדאגי עוד יומיים שלושה והכל יגמר,". אומר ג'ון בקול שקט,
"בינתיים אנו מנסים לברר עוד כמה פרטים, רק סבלנות. "
"יש לך אי אילו כיווני מחשבה מי זה יכול להיות?"
"מה את אומרת?"
אני שונאת אנשים שעונים על שאלה בשאלה חדשה. במשך היממה
האחרונה כבר ניסיתי לענות על השאלה הזו בעצמי   ואין לי שום
מושג מי יכול לנסות להרע לי. "עד כמה שאני יודעת אין לי הרבה
אויבים." אני עונה לבסוף
"מספיק אויב אחד,"  מגיב ג'ון.
"כן, אני יודעת אבל לא הרבה אנשים יודעים לאיזה שלב הגענו
במחקר שלנו כך שעדיין לא יצרתי לי מספיק אויבים חדשים."
"ומה בקשר לאויבים ישנים? למשל זה שהרג את בעלך?"
"המשטרה טענה שזה היה סתם אדם שרצה כסף לסמים, כשניסיתי  לטעון
שזה היה מישהו שהכיר אותנו מקודם וארב  לנו, צחקו לנו בפנים."
"ואת?"
"אני כבר לא יודעת כלום," אני נאנחת ומציתה סיגריה, למרות
שהבטחתי לעצמי להפסיק לעשן כי ג'ון שונא עשן. יש לי כל כך הרבה
שאלות ואין לי תשובות. בכלל לא מתאים לי. ואני מרגישה כמו הר
געש שעוד מעט יתפוצץ.

למי יש סבלנות,  ללא לעשות כלום? בטח לא לי. אחרי פחות מעשרים
וארבע שעות בבטלה  אני מתחילה להיות עצבנית. מעולם לא אהבתי
חופש שבו לא עושים כלום. והחדשות בטלוויזיה ממש לא מעניינות
אותי גם לא הכתבות תחקיר עלי, על השגיי ועל ההשערות להעלמותי.
מזל שהמחשב שלי עימי.

אז אני מדליקה אותו, מתחברת לאינטרנט וחודרת למחשב שלי בבית.
אני נכנסת ומורידה את כל המידע על המחקר האחרון. אומנם ד"ר שר
עשה עבודה מצויינת ושחרר אותי מניתוח הפרטים הקטנים אבל עכשיו
שזמני בידי,  אני עוברת מחדש על  כל הנתונים, עושה כמה חישובים
משלי, חוזרת ובודקת את הנתונים ומתחילה להרגיש לא נוח. עכשיו
אני כבר לא הולכת לישון. ושוכחת שאני בחופש בתוך ים של שלווה
וירוק. ואפילו שוכחת שבא לי על ג'ון.

"את נראית לי מודאגת," אומר ג'ון שדואג למלאי הקפה שלי. אני
מרימה את עיניי מהמחשב, ומתמתחת. "כן, אני מודאגת... "
"מוכנה לשתף אותי?"
"תעזוב, זה הכל סטטיסטיקה."
"אני מת על סטטיסטיקה." מחייך ג'ון, "ממילא אין לי משהו יותר
טוב לעשות אז אולי תסבירי לי?"

ג'ון מבקש  כל-כך יפה ואני אין לי מה להסתיר, אז אני מראה לו
את הנתונים ומופתעת שג'ון קולט עוד יותר מהר ממני. עוד דקה
והוא דוחף אותי מהמחשב. "תני לי לראות הוא אומר..."

באותה שנייה ממש צלצול בדלת הקדמית. אני קופאת במקומי רק
לשנייה, בעוד ג'ון נושם נשימה עמוקה לפני שניגש לפתוח את הדלת.
אחרי  כשלוש דקות, חוזר.
"תתכונני , אנחנו חייבים לזוז, עלו על עקבותינו."
"מי היה שם?"
רק המשטרה המקומית, קיבלה הודעה אנונימית  שמישהו פלש לדירה,
נרגעו אחרי שראו אותי. אבל אם נישאר עוד קצת, יבואו בעקבותיהם
גם הרעים. "
הפה שלי יבש. ואני כבר חשבתי שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה...
"מה נעשה עכשיו"?
ג'ון מהסס לפני שעונה, "אני חושב שאין לנו ברירה. הגיע הזמן
לרדת לסן פרנציסקו."
"במכונית?" דימיינתי לי את מפת ארה"ב, ושעות ארוכות של נסיעה
במכונית הלא נוחה במיוחד.
"לא צריך להגזים, ניסע עד העיר הקרובה ומשם ניקח מטוס."
לקח לנו כמעט שעה להגיע לשדה התעופה של פילדלפיה.

פרק חמישי - סן שיין
סן פרנציסקו בשעת בוקר מוקדמת. הגשר מבריק והים  חלק ושקט,
ניגוד מוחלט לתחושות ולחששות. פנינו היישר למלון  המריוט שם
הזמינה המזכירה שלי לפני מיליון שנה חדר. הכנס עצמו יתקיים
בעוד שלושה ימים במרכז הקונגרסים מוסקונה. רבים מהחוקרים
והמרצים עדיין לא הגיעו, מה שמשאיר לי קצת זמן למחשבות.
התמקמנו בקומה ה 38   ושוב ניסינו לבדוק את הנתונים שבידינו.
חוץ מזה עכשיו שאנחנו רשומים במלון, מי שבעקבותינו יגיע....

לא עברה שעה קלה וטלפון, ד"ר שר מעברו השני של קו הטלפון.
"יקירתי, הכל בסדר?"
"כן, אני בסדר גמור."
"לאן נעלמת ככה פתאום?"
"פגשתי ידיד נעורים, רוני, והחלטנו לעשות פסק זמן של החיים."
שמעתי את נשימתו נעצרת.
"מישהו שאני מכיר?"
"לא חמודי, מישהו מהעבר הרחוק, אינך מכיר אותו... הוא מהתקופה
שלפני בעלי... למדנו יחד."
"אבל למה לא התקשרת? לא אמרת מילה. את יודעת כמה שדאגנו?"
"על מה אתה מדבר חמודי?"
"מה לא שמעת? הופעת בכל העיתונים ובטלוויזיה. היית גאה לשמוע
איך דיברו עליך."
אני משתתקת כדי להראות לו שאינני יודעת במה מדובר וחושבת איך
יוצאים מזה.
"כתבות עלי בטלוויזיה?"
"כן, לא חשוב. העיקר שאת בסדר. תגידי איך הראש?"
"האמת, יכולה רק להצטער, לא חשבתי. פשוט פגשתי אותו ודבר אחד
הוליד דבר אחר... הסתובבנו קצת."
"ואת לגמרי בסדר? איך הראש?" חוזר על שאלתו.
"הראש לי לגמרי בסדר, למה שיהיה משהו עם הראש שלי?"
"את יודעת שמועות. אמרו עליך כל מיני דברים שנחטפת, שנרצחת..
שקיבלת מכה בראש?"
אני מצחקקת כנערה. "הראש בסדר, רק קצת סחרחר..."
רוני נאנח אנחת רווחה. "תודה לאל שהכל בסדר יקירתי. באיזה חדר
את נמצאת?"
כאילו לא שמעתי את שאלתו אני מגיבה חזרה במהירות, "רוצה להיפגש
לארוחת צהריים?"
"סופר, אני מת לראות אותך במו עיני, לגלות שאת בסדר."
אתה יודע מה, נפגש בגרדן טרסה בעוד חצי שעה? מתאים לך?"

ירדתי והתיישבתי ליד הברכה. במצב רוח אחר היה זה מקום מתאים
לשיחת  רעים או מפגש אוהבים. המים זרמו בשקשוק איטי על מדרגות
הברכה,  ואפשר היה לדמות ציפורים מזמרות בינות לעצי התמר
הגבוהים.  ליד הפסנתר ניגן מישהו שיר ישן של הפלטרס. ריגש אותי
השיר הישן ודמעות עלו בעיני.  כשהרמתי את עיני ראיתי את רוני,
רזה ומוטרד אך לבוש בקפידה. הוא נשק לי קלות על הלחי והתיישב.
"הזמנת כבר משהו לשתות?"
"לא ידידי, חיכיתי לך. אז מה, דאגת?"
"כן, כבר לא ידעתי מה לחשוב."
"אבל למה, אני כבר ילדה גדולה."
"כן אבל הראש?  הראש בסדר?"
"שוב אתה שואל על הראש? מה קרה לך רוני? הראש  שלי בסדר גמור
אפילו לא הייתה לי פעם אחת מיגרנה מאז שהגעתי לארה"ב. לגלות לך
סוד? אפילו לא היה לי זמן לחזור ולעבור על ההרצאה שלי.
כשיוצאים לחופש, החיים מקבלים פרופורציות חדשות."

ד"ר שר מחייך אלי ומושיט אלי יד חמה ואוהבת, מלטף את כף ידי
ברכות.
"דרך אגב יקירתי, הבאתי לך את התמונות שצילמנו בבית, של המסיבה
שלנו הנה."

אני מתבוננת בתמונות. זו אני לפני כמה, פחות משבוע. נראה לי
כאילו עברו יובלות. כל כך שמחה ומאושרת. המשכתי לעיין בתמונות
שלפתע קלטתי תמונה של ד"ר שר  עומד ומחייך מאחוריו מכונית
אדומה  ומבהיקה.
"תגיד, זו המכונית החדשה לך נכון?"
ד"ר שר לקח מידי את התמונה, "ראית איזה יופי, קיבלתי אותה  רק
לפני שבועיים בובה אמיתית, ונוסעת כמו חמאה." החזרתי לו את
חבילת התמונות והתאמצתי לחייך. המכונית החדשה נראתה לי קצת
יותר מדי מוכרת.

אני משערת שד"ר שר לא חש במבוכתי כי המשיך בשיחה כאילו לא קרה
כלום. "כשנחזור אזמין לך כמה תמונות למזכרת."
"נהדר," אמרתי  מנסה לחשוב איך להגיע לנושא שעליו אני רוצה
לדבר עימו.

"את כבר מוכנה להרצאה,  עברת על השקפים שהכנתי לך?"
אני מנידה בראשי, "אני חייבת לציין שעשית עבודה נהדרת רוני,
אבל יש כמה דברים שלא כל כך ברורים לי. כמו למשל לא ראיתי את
הפרוטוקול של בחירת המעומדים לניסוי. "
"אני בטוח שעשיתי לך שקף על זה אבל, חכי דקה" רוני מוציא מתיקו
פנקס, "בואי ארשום מה חסר לך ואשלח אי מייל לזיווית,
האסיסטנטית שלנו, היא תעביר לנו  בלי בעיות. חסר עוד משהו?"
"כן," התחלתי, "לא ראיתי את הנתונים של בדיקת הסינון של שלב ג'
של הניסוי, אתה יודע."
"מה לא אמרתי לך? חשבתי שאמרתי. טוב, תראי הבדיקה הזו עולה
המון, איזה 1200 דולר לנבדק אז מה שעשיתי, פשוט נתתי לכולם את
הזריקה ואחר כך השוואתי את הנתונים של כולם ומי שלא ירד במשקל,
בדקתי את התמהיל הגנטי שלו ובינגו. כל מי שלא ירד במשקל פשוט
לא התאים מלכתחילה להשתתף במחקר. את מתארת לך כמה כסף חסכתי
לנו?"
"אתה רוצה לומר לי אם כך,  שלא בנית כמו שתכננו קבוצת ביקורת
וקבוצת מחקר?"
"בשביל מה? לא היה צורך. תראי גם כך הנתונים מרשימים, אז פשוט
קיצרתי קצת את ההליכים. גם גמרנו יותר מהר וגם כולם קיבלו את
הטיפול ולא טיפול  פלסבו."

החיוך נעלם מפניו של ד"ר שר כשקרא את  שעל פניי. "אבל אני לא
מבין למה את כועסת? הרי לא עשיתי שום דבר רע. הכל נערך לפי
הפרוטוקול ויש לנו תוצאות מרשימות."
לא התאפקתי, "באחד הדוחות  שהגשת לספונסר שלנו,  ראיתי  בקשה
להחזר כספי על בדיקת הדי אן אי לכל הנבדקים. אם כך לאן הלך
הכסף?"

ד"ר שר התקרב אלי ולחש לי, "הכנסתי את כל הכסף לחשבונך."
"לחשבוני?"
"גם לך מגיע יקירתי להנות לפעמים ממה שהמדע יכול להציע, אני יש
לי כבר מספיק." החיוך שמתחיל להתפשט על פניו של ד"ר שר מעורר
אצלי תחושת בחילה, וראשי מתחיל להסתחרר.
"אבל למה רוני? למה אני...."

וד"ר שר יושב שם זחוח ומרוצה מעצמו. "תראי יקירה," הוא מוציא
מכיסו חפיסת סיגריות, מדליק לעצמו אחת ומציע גם לי. "את באמת
אישה חכמה, על כך אין עוררין אבל לא כשזה מגיע לעניני כספים.
תראי כיצד את מתלבשת, אילו תכשיטים את עונדת..." אני מעיפה מבט
על אצבעותי הריקות ומשם אל פניו המחייכים.

"אז פשוט לקחתי קצת את העניינים לידיים. נתתי לך לנהל את החלק
הרעיוני של המחקר  ואני עשיתי כסף בשביל שנינו. הרי לא תרצי
להשאר אלמנה כל החיים נכון? אז חשבתי שהגיע הזמן שתהיי  עצמאית
מבחינה כלכלית. נכון שזה רעיון גאון?"

עוד אני המומה וחסרת מילים. מגיע ג'ון,  "הנה את יקירתי," אמר
והתיישב מבלי נזמין אותו.
"תכירו," אמרתי "זהו ג'ון ידיד ותיק שלי. זהו ד"ר שר שסיפרתי
לך עליו. אחד החוקרים הכי מבטיחים והכי טובים שהיה לנו
במכון."

ד"ר שר התרומם על רגליו מופתע מהופעת הזר, והחל מגמגם, "היה...
למה אמרת היה...."?

פרק ששי - סן חלום
חברי הוועדה המיוחדת של ה FDA (Food and Drug Administration)
האזינו בקשב רב לדיווח המפורט של  ג'ון סטינבאק. כשסיים התעורר
ויכוח נוקב, אבל כל העיניים הופנו אל יושב הראש פרופסור
קרלסון, שעד עתה ישב בשקט. זה התרומם, התבונן על פני הנאספים
ניקה את גרונו והתחיל:
"תראו רבותיי מכל מה ששמעתי עד כה  ובעיקר מפיו של ג'ון
סטינבאק, החוקר הפרטי שלנו, שבילה  די זמן במחיצתה של פרופסור
בל, ומעיון במסמכים הרבים שג'ון טרח לספק לנו בשבועות
האחרונים,  אני מתרשם שהיא חפה מכל פשע,  למעט העובדה שסמכה על
העוזר שלה קצת יותר מדי. אחרי שבדקתי את הנתונים שגם אתם
ראיתם, ברור לכל שהתרופה שפיתחה אכן עשויה להציל את עולם
השמנים, שלדאבוני גם אני נמנה עימהם." אמר וליטף את כרסו
המתפתחת.

"השאלה היא רק מה אנחנו עושים עם העובדה שהמחקר בשלב האחרון לא
נערך לפי כל כללי הפרוטוקול? למרות הצער והכאב שלי ושלכם אני
חושב שנצטרך לעכב את אישור השיווק של התרופה עד שהשלב הזה
יבוצע לפי כל כללי הפרוטוקול."
נשתררה שתיקה ופה ושם אנחת אכזבה.
"אבל..." התריס ג'ון.
"כן ג'ון, אני יודע שזה מעצבן, אבל את הכללים אנחנו קבענו ולא
נוכל לעשות שום הנחות, למרות שאנחנו יודעים שהתרופה טובה
ויעילה ושיכולה לעזור למיליונים.... אתה בטח חושב שאני מקבל
כסף מאנשים כמו לוינסקי על מנת לעכב את השיווק של התרופה, אבל
האמן לי אם אנחנו לא נשמור על הכללים"...
"אז זהו?"
"כן זהו. אה ועיקר שכחתי תגיד לפרופסור בל שהיא יכולה להציג
בכינוס את הנתונים שלה פרט לשלב האחרון, אם היא רוצה בכך."

ג'ון מיהר החוצה לבשר לליזי את החלטת הוועדה. אמנם זה לא היה
מקובל, אבל הוא הרשה לעצמו לפעמים לחרוג מהנהלים. בדרך עוד
הספיק לקחת עימו את ההודעות האחרונות שהגיעו לשולחנו בחצי שעה
האחרונה.  רוב ההודעות היו של ה FBI : לוינסקי נעצר בניו יורק
באשמת ניסיון סחיטה של מדענים ואנשי ציבור, ד"ר שר נעצר בסן
פרנציסקו,  עדיין לא ברורות האשמות אבל ייתכן שייאשם ברצח,
בניסיון לרצח, בגניבה ובעוד אי אילו סעיפי אישום.

ג'ון הציץ פעם נוספת בערמת ההודעות. לא נותר לו אלא לקוות
שליזי אכן תסלח לו על השקרים, על העמדת הפנים, על ההתחזויות.
הוא פתח את הדלת,  הפרוזדור היה ריק מאדם וליבו החסיר פעימה
ומה יהיה אם לא תסלח לו?



פרופסור  בל  המשיכה לשבת בחדר החשוך למחצה,  בקומה השלושים
ושמונה של מלון המריוט. המאפרה גדושה על גדותיה וקנקן הקפה כבר
מזמן התרוקן. הטלפונים בחדרה כבר הפסיקו לצלצל ועכשיו שררה
דממה בחדר. היא התרוממה לאיטה, חשה  את כובד החיים על כתפיה.

ליזבת נאנחה, התרוממה  ואספה מתחת לדלת כמה פקסים. בקשות
לראיונות אישיים,  כמה פניות חוזרות להתקשר למכון. היא אספה את
כולם לערמה מסודרת  וזיהתה ביניהם את כתב ידה של  זיווית
האסיסטנטית שלה.  זה כבר שווה קריאה, חשבה.

" אל תכעסי עלי, פרופסור בל היקרה אב ל
אני נהגתי במכונית של ד"ר שר באותו לילה.
לא התכוונתי לדרוס אותך אבל הרגל שלי החליקה על הדוושה.  
שמעתי שאסרו את ד"ר שר.
אם תבקרי אותו, תגידי לו שאני אוהבת אותו
ושלא ידאג. אמצא לו עורך -דין מתאים שישחרר אותו.
                               בברכה זיווית יקותיאלי.

נ. ב. את הכי שיש אז בטח תסלחי לי



הציצה פעם נוספת  בכתב היד הילדותי ונאנחה. נשים נאיביות, כמוך
יש אלפים בעולם. פריריות לא מתות, הן רק מתחלפות.

אז מה עושים עכשיו?

היא יכולה לחזור הביתה כמו ילדה גדולה, ולהתחיל שוב עם המחקר
המזורגג שלה. אין עדיין ספונסר והשלב האחרון  תמיד עולה  הרבה
כסף אבל עם כל הפרסום כנראה שלא תזדקק להרבה. לא יהיה  אדם שמן
שלא יהיה מוכן לשלם בשביל להיות בשלב האחרון של המחקר להוכיח
לעולם שהיא צודקת ושהתרופה עובדת.

מצד שני אחרי שכבר הוכיחה זאת פעם אחת, אומנם לא לפי הכללים,
האם יהיה מעניין לחזור על השלב הזה שנית? הייתה מעדיפה להתחיל
משהו חדש. אולי איזה מחקר שעוסק בלבבות שבורים?

אז מה עליה לעשות עכשיו? לחזור הביתה, לצאת לטיול, לחכות
לג'ון?
הייתה זו תחושה חדשה ומוזרה  היא שמעולם לא היססה, עדיין
מתלבטת?

שווה מחקר לא?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מסלולים








סתאאאם...
אני סלוגיאצפן!
(פיספסת אה או
אה או, פיספסת
אה או, סולנגנת
והפכת משוגע,
ס'תכל ישר
לקוביה סלונגנת
פיספת אה
או...)









שרוליק
ישראלוביץ' מחפש
שמן עם סיגר,
אבל מתנחם
בפרומו למחזמר
בחנוכה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/01 5:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה