את חברה שלי הכרתי לפני כמה שנים בכנס צדקה שנגררתי אילו,
הכרנו שם ומאז אני איתה.
היא אוהבת אותי, את זה אני יודע
אני אוהב להיות איתה, את זה היא יודעת.
אבל אהבה,
אני מפחד להחזיר לה אהבה, מפחד להפתח, להחשף,
להוריד חומות של מנגנוני הגנה שפיתחתי עם השנים.
מפחד להפגע, מפחד להתחייב.
מפחד מעצמי.
מפחד לעמוד כדי לא ליפול.
יצאנו בערב, לקחנו את האוטו של אבא
לא הספקנו להגיע רחוק כשהבחנתי ברכב תקוע על הכביש,
היה חשוך, ערפילי, לא ראיתי אותו עד שכבר היה מאוחר מדי,
נסיתי לבלום, הכביש היה חלק.
סטיתי ימינה.
קול צעקתה המצמרר הוא הדבר האחרון שאני זוכר.
כשהתעוררתי גשם סוער זרם מהשמיים,
אנשים עמדו בכל מקום, חלקם ניסו לעזור חלקם בהו בסקרנות.
ולמרות כל הבלגן, כל חוסר האונים המטורף הזה,
עוד הצלחתי למצוא אותה, שוכבת על הרצפה לא רחוק מהרכב.
הרמתי את ראשה
הבטתי עמוקות אל תוך עיניה,
נסיתי לדבר, להרגיע, להתנצל
אבל רק דמעות יצאו לי מהפה
וחמימות רטובה שהחלה להשפך מעיניי.
"תחזיק אותי יקירי, רק לרגע אחד"
היא לחשה מבעד לגשם הרועש.
חיבקתי אותה קרוב לגופי והדממתי את העולם מסביב.
נשקתי עדינות לשפתיה את נשיקתינו האחרונה
ובנשימתה הסופית הבנתי שמצאתי את האהבה החסרה בחיי.
ועכשיו היא אבדה, למרות שאני מחזיק אותה בכל כוחי.
הבטתי מעלה לשמיים ונשפכתי יחד עם הגשם.
איבדתי את אהבתי, את חיי באותו הלילה.
