חושב לו אדם, בשעת צהרים
לנפוש מול הים הכחול
הים מביתו, מהלך דקותיים
מנצנץ ונושק את החול.
בידו האחת שמשיה מצלה
וכסא שיתמוך בגבו
הוא יוצא לדרכו לתפוס מנוחה
מול הים שקרא לו לבא.

כמו מהופנט הולך לו האיש
חולם על הים והחול
ללא אזהרה ובלי שירגיש
פגע בגבו הנחשול.
כמו עץ שעמד בדרכו של נהר
והזרם עקר את גזעו
כך האיש שהלך אל הים, נעקר
בסופה של אדם ורכבו.

הוא נדחף למקום שאיננו מכיר
עייף ורועד בברכיים
מחפש אויר, את נפשו להחזיר
ואין ים ואין חוף רק שמיים.
תערובת גופות נוצצות משמנים
כלבים ועשן של מנגל
ורכב נוצץ על ארבעה גלגלים
ומציל המשקיף ממגדל.

עומד לו אדם מבוגר, מאוכזב
מאמץ עיניו ומוחו
הוא זכר שתמיד מצד מערב
היה ים וחוף לצדו.
חולות של זהב נשקו לגלים
ואופק בצבע כחול
וכמה זוגות אוהבים, מהלכים
משאירים עקבות על החול.

מה כבר חיפש, חושב לעצמו
האדם שהלך אל הים
קצת רוח קרירה לצנן את גופו
וצבע שקיעה אדמדם?
עוד הוא עומד, לא יודע נפשו
אבוד ובודד ונכלם
הוא קלט שחיפש את ימי ילדותו
שאבדו עם הים, לעולם...

(אפריל      2001)