יושבת בחדר וחושבת, כבר שנה רק חושבת, בלי חשק לאכול, לישון,
לבלות עם אנשים, לדבר עם אנשים, לחזור לשגרה, כי מה בעצם יש
להגיד, מה? שמצטערים, שעצובים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה
באמת. ואני יושבת עם עצמי וכל הזמן חושבת, ועצוב, ורע, ולמה זה
לא יוצא כבר החוצה, למה אני לא יכולה, למה לכולם זה מצליח, ורק
אני, אני לא, אני נראית כאילו כלום, כאילו הכל בסדר, כאילו
החיים טובים, צוחקת, חיה, כאילו זה לא גיא שטבע לפני שנה,
כאילו הוא לא אחד החברים הכי טובים שלי בעולם, כאילו הוא לא
משפחה שלי.
אבל הוא כן, כל כך כן! אני כל כך אוהבת, וכואבת, וזה לא עובר,
ואומרים רק הזמן יעזור,ואני חושבת, בקצב הזה, כמה זמן?! יושבת
באוטובוס, מזילה דמעה, אבל די, חייבים להיות חזקים, כי אם לא
נהיה חזקים בשביל החברים שלנו אז מי כן יהיה? כולם מנסים להיות
חזקים...
אבל כל אחד מתפרק בזמן שלו, כשמישהו אחר חזק, אבל אני... אני
לא יכולה... אצלי זה לא עובד, ולא טוב לי, רע לי, ואנשים לא
מבינים. ואיך אפשר להבין? שחלק גדול ומשמעותי בחיים שלך הלך,
ואתה יודע שלעולם לא יחזור? מישהו שאהבת, למרות שבאותו הזמן לא
היה לך מושג וחצי מושג על כמה שאתה אוהב אותו, וכמה שאכפת
לך... ואז חושבים על החברים, על כמה שבעצם מעריכים את העובדה
שהם שם, ושאכפת להם, ובעצם לגלות שאכפת לך גם, כי הם המשפחה,
החיים שלך, ועדיין רע לך, כי אף אחד לא מבין, לעולם לא יבין.
כי ככה זה כשאנשים לא יודעים להתמודד עם הכאב שלהם, ולא יודעים
למי לפנות, כי כולם יגידו שעצוב, ורע, והם מבינים, אבל בסופו
של דבר זה רק בינינו לבין עצמנו, ביני ובין עצמי, ביני ובין
גיא.
קראתי בספר משפט, שלדעתי מעביר את ההרגשה הזאת בדיוק: "מתחת
לפני השטח, נמצאים המנוח והאמת של כולנו, ומעל פני השטח נשארת
אך ורק הצביעות".