בשעת לילה מאוחרת עלתה זעקה בליבי:
"אני בודד! אין גוף אישה שתחבקני,
אין נפש שתאמצני אל ליבה."

באותה השעה ענה לו מוחי:
"אינך בודד.
מכרייך רבים,
מעריצותייך ממתינות לשיחת טלפון."

לא זמן רב אחר כך בכה שוב הלב:
"בודד אני בכל זאת,
מכריי - דבריהם סובבים סביב עולמם.
מעריצותיי - סביב גופן
ואני? אני אך ביקשתי תמיכה בסוף יום,
חיבוק וחיוך שיעזרו לי לישון."

הרעיף אז המוחי:
"הלוא ביקשת יומן,
לספר ולכתוב סיפורים של מזמן,
לפרוק עול היום ומטען רגשות
קנה יומן ואל תגיד קלישאות נדושות."

והלב נזדעק:
הרי אינך זאת רואה? ביומנים קצתי,
כי די לי כבר בלספר לעצמי על עצמי
מכיר אני יותר מדי את האיש שכתב את יומני.
סיפור חייו אינו מזהיר ומיוחד.
מעביר את חייו בעיקר - לבד.
רק למצוא העלמה שתזכיר לי את השיר שיזכיר לי אותה...
אך לו רק עוד אדע אהבה.

התווכחו הם יחדיו עוד רגעים מספר,
את אמרתי לשניהם: "יקירי, זה מיותר,
הרי לילה כעת, השעה מאוחרת,
לא נוכל לאתר את הגברת.
ובכל מקרה יש לכם אחד השני,
מי שבאמת בודד כאן - הוא אני.
לכו לישון ותנו לי גם לנוח
יום חדש מחר וזה לא לגמרי בטוח
אבל ישנו אחוזון קטן בעמקי תקוותי
שאמצא את האחת שתהיה איתי.

וכך הלכנו ארבעתינו לישון.
ליבי, מוחי, אני,
והאחוזון.