נולדתי ביום בו קנדי נרצח
בין צילו של חיוך
לאורו של הנר
נולדתי לכוד בין ברקים וטיפות
בין חלומות מתנפצים
לתקוות שנולדו

נולדתי כפרי מלחמה הירואית
בבטן תמה
נימולתי בחושך
כאב וזעקה
נמהלו בחיוך
והתפוגגו לריחם של חמציצים
             
כשהייתי בן 6 חנטו אותי בתלבושת ירוקה
ובן 10 מחאו לי כף על הופעה ראשונה
עם כתם של עמבה על השפתיים
ופרצוף חתום
חתמו לי הורי
ואני בצבא, מחזיק לי נובלס
בזווית הפה
יחד עם הנשק, היוונו משפחה.
באמריקה חפרתי בעצמי, פתחתי עיניים
באוניברסיטה כבר פתחתי את הפה
ומאז זרמים של חשמל

ובין היונים והאלקטרונים אהבותי זורמות.
כל אהבותיי כתינוק
הן שואלות ואני מחפש תשובה
אני רוצה ולא יודע מה
ההערצה של אליאן
הריגוש עם קרן
הריח של דנה
הטירוף עם ג'ואנה
המשגל עם ירדן
המקלחת עם אביגיל
כולן עברו בסך והוא היה שם עוד סף
מילה בלי סיומת
ואיתן וביניהן-
אלף נשים אלף תירוצים

ספר כתוב על לוח של מים
גבר שבוי בחתיכות של עצמו
שבור לחתיכות של גורל
גבר נתון במוסכמות לא שלו - שלא מרגיש כמו גבר
שלא רוצה להיות כבר גבר.
גבר שיכול לאהוב
שבכל זאת צריך להגן
אלוהים יצר רק אחד כמוני
אב-טיפוס של עצמי
והוא בונה ומפרק ובונה, מתקדם לפיסגה
ורואה שאין קץ
...לבטח הייתי אחרת - בזמן אחר...
אבל נולדתי ואני כאן, עם אותו כתם של עמבה
לא שם
אז מה...?