מעל הקיר, בזווית העין הצלחתי לראות עוד אחד.
לא הסתובבתי והמשכתי לרוץ.
הצלעות כבר כאבו לי נורא אבל לא הרשיתי לעצמי לעצור.
האוויר נפלט החוצה בנשימות קצרות ושטוחות, הריאות כבר ממש גנחו
מרוב מאמץ חוזר ונשנה של הוצאת והכנסת האוויר, אבל הפחד דרבן
אותי הלאה.
השרירים היו מלאים בחומצת חלב, נאנקים מכל תנועה אבל מחשבה אחת
על מה שיש מאחורי הספיקה כדי לשכנע אותם לעשות תנועה נוספת,
ועוד אחת, ועוד.
איך נכנסתי לבלגאן הזה? קיללתי את עצמי בראש תוך כדי ריצה, את
האוויר שמרתי. למה הייתי צריך את כל זה? "כסף קל" אמרו לי
מורלי ואיתי, "ומישהו צריך לעשות את זה". איפה הם ואיפה אני.
רץ כמו מטורף כדי לשמור על חיי.
אחרי כמה דקות נוספות של ריצה נכנעתי לבסוף לשרירים הדואבים
שלי. עקפתי עוד פינה ונשענתי על הקיר, מתאמץ להסדיר את הנשימה.
שניה אחת של מנוחה, אמרתי לעצמי, ואני כמו חדש. עד עכשיו הם לא
תפסו אותי, הם גם לא ייתפסו. רק שנייה אחת של מנוחה. המחשבות
שלי השתוללו בטירוף, ניסיתי להשתלט עליהן ולעשות סדר בבלגן.
דבר ראשון איפה אני בכלל? הבטתי סביבי, עדיין מתנשם בכבדות. לא
ברור, מעין מבוך בלי גג, המון פניות וצמתים, טבול כולו בערפל
לבן חצי שקוף, דבר שהעניק למקום אווירת מסתורין, קצת כמו סרט
הוליווידי. מה שבטוח זה שאף פעם לא הייתי פה ואני לא יודע איך
לצאת, שלא לדבר על איך חוזרים הביתה. הייתי משוכנע שאם אני
אמשיך לרוץ בסוף אני אמצא את היציאה, השאלה אם הם יימצאו אותי
קודם. הם. כן, הם. עד כמה שידוע לי אני לבד, מחזיק רק בקלע
עתיק וצריך להתגבר על... כמה? לפחות שמונה, חמישה קרובים מאוד.
אולי יותר. קיבינמאט, ממתי אנחנו במיעוט? לא בשביל זה הקמנו
מדינה? איפה צה"ל כשצריך אותו? כמה טנקי-מרכבה יהיו ממש במקום
עכשיו, אפילו קצת חבר'ה מהסיירת שלי יהיו טוב. אבל לא, אני לבד
ועם ישראל שותק. טוב, נעשה את זה בדרך שלי.
מילאתי את הכיס באבנים, מהרהר בסיכויים שלי. זו לא הפעם
הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה שאנחנו ניצבים מעטים מול רבים,
וברוב הפעמים יכולנו להם, אין סיבה שהפעם ניכשל. אבל אז, בערך
בחופן השני של האבנים עלו בי המראות ההפוכים: שוב אני בן 19,
צעיר נלהב ונחוש, עובר ברחובות ומחפש מישהו לירות עליו, רק
שהפעם אני החלש, הנחות. ככה בטח הרגישו הערבים כשהסתובבנו
ברחובות עירם - לכודים, קטנים, חסרי סיכוי. טענתי את הקלע
ומחיתי את הדמעות שהופיעו לי בעיניים, זה לא הזמן להיות חלש.
אם אני אצא מפה... לא. כשאני אצא מפה, אני לא אהיה הגיבור
היהודי הראשון שמנצח בעזרת קלע, אמנם בימינו הקלע הוא הנשק של
האויב, אבל כרגע אני מוכן להשתמש גם בבקבוק תבערה כדי לצאת
מכאן.
לחשוב כמוהם, זה מה שאני צריך. הייתי במצבם ואני יודע איך הם
חושבים, רק צריך לחשוב הפוך, זה הכל. אבל לא היו לי רעיונות,
ידעתי שאני לכוד, כל הקלפים אצלם, ואני צריך להתפלל לטעות.
בדיוק כמו אז. הייאוש החל לעלות בי אבל מחצתי אותו למטה, לא
מוכן אפילו להקשיב. ידי שהייתה שמוטה נקפצה לאגרוף ונפשי חפנה
את הברזל. אני לא מוותר, זאת הייתה ההחלטה שלי להגיע לכאן ואני
מסוגל לעמוד בה. אם נגזר עליי למות, כך יהיה, אבל אני לא אעשה
את זה כמו פחדן בחושך. גם אם היוצרות התהפכו ועכשיו היהודים
בודדים שוב, הם יילחמו, אפילו אם הם זה רק אני, הם עדיין
ילחמו, כמו פעם, בכל נשק שיש, עד הסוף. הם ייראו למה מסוגל
ניתאי יערי. אני לא אלך בקלות! אני לא אלך ככבש לטבח!  האם
שמעון מזרחי נכנע לייאוש? לא ולא. גם כשנראה היה שהכל אבוד הוא
נלחם, גייס את כל הכוחות ועשה את כל המאמצים, אפילו 'המורדים'
באו לעזרו. אם הוא הצליח להחזיר את הפיינל פור לתל אביב אין
סיבה שאני לא אצליח פה. הנשימה שלי כבר הסתדרה, אני מוכן.
בואו, מניאקים, בואו.
לפתע שמעתי קול גירוד מהמסדרון ממנו הגעתי ונדרכתי. גופי הגיב
אוטומטית למתח, לאחר שנים של אימונים ידעתי בדיוק מה לעשות,
בלי טעויות. בזהירות הוצאתי מעט את הראש ובאור העמום ראיתי אחד
מהם שעל גופו רשום 'יציע 11', מחזיק מספריים ענקיים, מתקדם לאט
לכיווני. פני השטוחים והענקיים הסתכלו לכל עבר, מחפשות.
הכנתי את עצמי, אזרתי אומץ, נשמתי נשימה עמוקה וקפצתי החוצה
כשהקלע מכוון ממולי. האבן הראשונה טסה ופגעה בו בול במצח "יש!"
צעקתי משמחה, "דוד המלך קטן על ידי", אבל זה היה מוקדם מדי.
האבן אמנם פגעה בו וקרעה אותו מעט, אבל לא חיסלה אותו. הוא
התנדנד והתחיל לרוץ לכיווני. הידיים שלי התאוששו יותר מהר ממני
והחלו לפעול אוטומטית, מיידות אבן אחר אבן לכיוונו. אחת...
"שרוף, הא? אני אשרוף לך ת'תחת", שתיים... "בוא הנה אם אתה
יכול", שלוש.. עם כל אבן שפגעה בו הוא התנדנד יותר, מאט ומתקשה
לעמוד, ארבע... "אתה תריח את הפרחים מלמטה אצלי", חמש... כבר
התחלתי להתייאש ואז הוא נעצר. כאילו שיש במסדרון רוח חזקה הוא
התנדנד אחורה וקדימה, ניסה לעשות עוד צעד ונפל על הפנים. נשמתי
לרווחה, אחד פחות.
לא הספקתי לפלוט את האוויר מהראות וכבר צצו שניים נוספים מעבר
לפינה, שניהם ליציע 12, אחד עם אלת בייסבול והשני עם דוקרן של
כיבוי אש, שניהם, איזה צירוף מקרים, טסים לכיווני. עוד שרופים?
המזל שלי, אי אפשר איזה אחד לייט ככה? פלטתי עוד קללה וטענתי
את הקלע במהירות. אחרי האבן הראשונה הבנתי שאין סיכוי, אני לא
אספיק לחסל את שניהם עד שיגיעו אליי, עיני נחו על המספריים של
האחד שכן חיסלתי. גם אליהם אני לא אספיק להגיע וחבל, כי דווקא
זה היה יכול מאוד לעזור לי. בלי לחשוב הרבה הרמתי את הרגליים
והתחלתי לרוץ.
התחלתי לפתח מהירות, עקפתי את הפינה וטראח! נתקעתי במשהו שעמד
מאחוריה ונפלתי על התחת. לא הייתי צריך אפילו להרים את העיניים
כדי לראות - עוד שניים מהם. אני אבוד. ניסיתי לקום אבל אחד מהם
- יציע 6? מי יושב ביציע 6? קמצן - תפס אותי בגרון והרים אותי
למעלה. ניסיתי להשתחרר אבל זה היה חסר סיכוי, גבי מוצמד אל
הקיר, מוחזק רק בגרוני כל מה שיכולתי לעשות זה לנסות לבעוט,
אבל הוא היה רחוק מדי. ארבעתם התקבצו סביבי עכשיו, צוחקים צחוק
מזעזע, לועגים לחולשתי. עזבתי את הקלע וניסיתי לחבוט ביד
החונקת, אבל הוא היה חזק ממני, ידי קצרה מלהושיע. "חשבת שתוכל
להתחמק מאתנו לעד?" שאלו תוך כדי צחוק "אחד אחד נצוד אתכם, לא
נשאיר זכר לתופעה הזאת" פניו של זה שהחזיק בי הרצינו והוא
הגביר את אחיזתו בגרוני. "זה לא אני, זה איתי ומורלי", ניסיתי
להגיד אבל כל מה שיצא זה חרחור מעורר רחמים, הצחוק התגבר.
העולם התחיל להחשיך בזוויות העין, ידעתי שעוד רגע החושך ימלא
את הכל. המחשבה האחרונה שלי הייתה שאימא שלי תהיה גאה בי,
להיחנק למוות על ידי חבורה של כרטיסים ענקיים...

קפצתי בבהלה, ידי צמודות לגרוני, נאבקות בטירוף נגד משהו שלא
היה שם, ניסיתי לנשום ולהפתעתי גיליתי שאני מצליח, שאני שוכב
על משהו רך ולא נשען על קיר קשה. אחרי רגע של בהלה הלב חזר
למקום, ושמתי לב אפה אני נמצא. שוכב במיטה שלי בחדר באמצע
הלילה. הכל היה חלום. נאנחתי.
נשכבתי אחורה, נשמתי עמוק וניסיתי להירגע. אחרי רגע שמתי לב
שאני רטוב כולי, מכוסה בזיעה, גם הלב שלי סירב להקשיב לי
והמשיך לדפוק כמו משוגע. בלית ברירה קמתי לשירותים כדי לשטוף
פנים. כשהסתכלתי על המראה שמתי לב שאני לבן לגמרי. נאנחתי
בכבדות והורדתי את הזיעה. מאז שהחלטתי ללכת על ספסרות המתח לא
עוזב אותי יום ולילה, ניסיתי להיזכר כמה כרטיסים עשיתי היום...
שניים להוא מדרום תל אביב, אחד לבאר שבעי שביקש הנחה ועוד אחד
לצפוני ההוא... לא, רגע, זה היה אתמול... נאנחתי שוב והחזקתי
את המים על הפנים, מנסה לקרר אותם. הימים התערבבו לי אחד בשני,
מזל שעוד יומיים זה נגמר.
חזרתי לחדר והרמתי את התיק מתחת למיטה, ממשש את הכרטיסים
בפנים. עוד יומיים הפיינל פור ואני עדיין חייב למכור יותר
מעשרים כרטיסים אחרת הלך הכסף. אם רק הזונות 'בוואלה!' היו
נותנים לפרסם... בסוף מכבי והמשטרה עוד יעלו עליי...
נכנסתי למיטה וחזרתי לישון. בחלום החדש ראיתי את מכבי בגמר
נותנת משחק ענק, אולי הטוב ביותר בכל הזמנים ומנצחת ב-44 הפרש.
תוך כדי שינה חייכתי.