שורף לי, עדין.
אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות.
בכיתי ובכיתי במן היסטריה כזו. אחרי הבכי תמיד יש תחושה של
הקלה, הפעם לא הייתה לי, במקום הייתה לי בחילה. הרגשתי כאילו
ניסיתי להוציא הכל בבכי, ולא הלך, אז עכשיו הגוף מנסה בעזרת
קיא.
אז אחרי שלוש הקאות, הרגשתי הקלה מסוימת. הקלה של הגוף, לא של
הנפש. מה שכן, אחרי בכי מטורף והקאות מרגישים חלשים, מטושטשים,
עייפים. המילה שמתאימה למה שאני הרגשתי היא מותשת. מותשת
מהבכי, מההקאות, מהחיים.
עכשיו אני שוכבת, לא מסוגלת לקום או לזוז, בוהה בתקרה במעיין
ציפייה.
ציפייה שהיא תעשה משהו. היא, התקרה תביא ישועה, ממנה תגיעה
הגאולה.
עדיין שורף לי בעיניים. אולי אני אנסה קצת לישון. אולי לא, הרי
הכל יישאר כאן, בדיוק אותו הדבר.
רק, אולי, כבר לא ישרוף לי בעיניים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.