ואת השתנית עם הזמן
האור כבר לא נכנס דרך התריס
סגרנו את הדלתות
שאיש לא יכנס
שהרוח לא תנשוב פנימה
את השתנית ואני איבדתי כול מגע
אולי זה אני שלא מסוגל
לאהוב אותך עכשיו
יושבים סביב השולחן
מעבירים דברים מצד אחד לשני
ואחר כך שותקים
בחוץ הכלבים משוטטים בחצר
והפנס דולק כול הלילה
בוער
בוער בפנים
בוער בחוץ
אולי דיברנו יותר מדי על הדברים שלא עשינו
ואני כתבתי לך עוד פעם
שאני לא יכול
להרגיש מנותק
הייתי אוהב אותך
אם את היית מרשה לי
אבל הכול נעצר
פוגע בקיר
ונופל על הרצפה
מכה חזק
ומתנפץ
את מחפשת בספר טלפונים
מישהי שאת עוד זוכרת
אולי הקול, הפנים ינחמו אותך
ואת הרי יודעת
כול אחד מתעסק בשלו
בלילה
ששנינו שוכבים
לפעמיים לא נוגעים
לפעמיים מזדיינים בלי תחושה
מפסל את הפסל שלך לאט
מניח את הכלים ליד השולחן
וקם
מביט בך מהחלון
לאן את הולכת כול יום
גם שאת נשארת את אינך
זה דבר שאני לא מסוגל לתת
את השתנית עם הזמן
ואני לא מסוגל להבין
לאן אבדו הימים
הדקות, השעות
שנשארו לנו
סוגרים את הכול, ומסתגרים
הסערה בחוץ מתחוללת כול הלילה
יש גשמים וברקים
ורק אנחנו יושבים על הרצפה
מעבירים את הידיים
כמו במשחק פנטומימה
ואת יפה, הרי את היפה מכולן
גם שאני לא יכול יותר
לא יכול לקום עכשיו
פעם שהיינו שותקים
היינו קמים ורוקדים
לאט, לאט
רק המגע היה מונע מאיתנו ליפול
ואת השתנית עם הזמן
אני איבדתי שיווי משקל
ופעם אחר פעם
לא נותר מזה דבר.
עכשיו גם האור לא נכנס מהתריס.